שמרו על קשר
שמרו על קשר
רוצים עוד פרטים על היהדות הקראית? רוצים לקחת חלק בפעילות? צרו קשר ונחזור אליכם בהקדם:
האם מותרות התפילין?
בתורה מופיעים 4 פעמים, פסוקים כעין הפסוק בספר דברים ו' 8: "וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ, וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ". מפסוקים מעין זה למדו אחינו הרבניים על כך שיש לכתוב את 4 הפרשיות בהן מופיע ביטוי זה על קלף, לשים אותו בתוך קופסת עור ולחבר אותה עם רצועות עור למצח או ליד, תוך שהם מפרשים שטוטפות הן התפילין.
ואולם, אין זה הפירוש הנכון. פסוקים אלה הם פסוקים מטאפוריים, ואין לפרש אותם באופן מילולי וגשמי, כי לא ניתן לקשור מצוות או נפשות.
השפה העברית, מלאה בביטויים מטאפוריים בדומה לביטוי "שים לב" (שאין משמעותו שצריך לשים לב ממשי) או לביטויי "לב הים" (שאין כוונתו שיש לים לב שפועם). גם התורה משתמשת פעמים רבות במטאפורות להמחשת כוונותיה. בבראשית מ"ד 30 נאמר שנפשו של יעקב "קְשׁוּרָה בְנַפְשׁוֹ" של בנו בנימין, ואין הכוונה שהיו רצועות עור שמחברות ביניהם, אלא שהיה ביניהם קשר נפשי ורוחני. התורה מצווה אותנו "וּמַלְתֶּם אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם" (דברים י' 16), ואין הכוונה שיש לחתוך משהו בלב. ביטויים מעין "וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ" מופיעים גם במשלי, "קָשְׁרֵם עַל אֶצְבְּעֹתֶיךָ, כָּתְבֵם עַל לוּחַ לִבֶּךָ" (משלי ז' 3), כשהאם אומרת לבנה שלא לשכוח את דבריה – הוכחה שביטויים אלה הם מטאפורות ידועות.
אם כן, הפירוש הנכון של ארבעת הפסוקים הללו הוא שטוטפות הוא זיכרון, והראיה לכך היא שהכתוב בשמות י"ג 9: "וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ" מקביל לנאמר בשמות י"ג 16: "וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ". ולכן ברור שפירוש המילה 'טוטפות' הוא לא תפילין אלא זיכרון, כלומר יש חובה לשנן את התורה וללמוד אותה היטב כדי שהיא תהיה בזיכרוננו (לטוטפות ולזיכרון בין עינינו), תהיה שגורה בפינו, וגם תבוא לידי ביטוי במעשינו (כאילו קשורה לאות על ידינו) וגם נזכור ונראה אותה תמיד לנגד עינינו אותה בכל מקום שבו נלך ונימצא, כאילו היא כתובה על מזוזות בתינו.
וזאת כי הכוונה האמתית היא שנקיים את התורה ומצווֹתיה, ואת זה נוכל לעשות רק אם נלמד את התורה, ואם כל מצוות התורה (ולא רצועות עור) תהיינה כמו "מחוברות" אל נפשנו, לִבנו, ידינו, גופנו ואפילו בתינו, ויהיה לנו קשר נפשי ורוחני אליהן.
גם פרשן הפשט הרבני, הרשב"ם, נכדו של רש"י, הגיע לאותו הפירוש שהיהודים הקראים נותנים לציוויים הללו בתורה. גם הוא סבר שמדובר במאמרים מטאפוריים, ואין כוונתם לפי משמעם המילולי. הוא אמר כי "לאות על ידך - לפי עומק פשוטו: יהיה לך לזכרון תמיד, כאילו כתוב על ידך; כעין "שימני כחותם על לבך" (שה"ש ח' 6). בין עיניך - כעין תכשיט ורביד זהב שרגילין ליתן על המצח לנוי".