התורה ציוותה במפורש איסור כל מלאכה וכל עבודה בשבת הן בשכר והן ללא תמורה. את מצוות השבת למדנו לראשונה, כשנתן בורא-עולם לבני ישראל לחם מן השמים, הוא המן. ככתוב: "הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' שַׁבָּתוֹן שַׁבַּת קֹדֶשׁ לַה' מָחָר" (שמות ט"ז 23) ועוד כתוב: "שֵׁשֶׁת יָמִים תִּלְקְטֻהוּ, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לֹא יִהְיֶה בּוֹ" (שמות ט"ז 26). לאחר מכן הובהרה המצווה שוב גם בעשרת הדברים ככתוב: "זָכוֹר אֶת יֹום הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ..." (שמות כ' 8).

חשיבות השבת

הואיל ומצוות השבת היא מצווה שִׂכלית ומעשית, אזי חובה עלינו לדעת ולהסביר מדוע אנחנו שובתים ביום השבת, מה היא סיבת שביתתנו ומה מטרתהּ. מצוות השבת היא אחת החמורות שבמצוות התורה, והיא יסוד גדול באמונתנו ועמוד תורתנו האלוהית, שכן מצוות השבת היא זכר לבריאת העולם, ולכן להשגחתו של ה' על העולם. ולכן עונשו של המחלל את השבת חמור מאוד שנאמר: "מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת" (שמות ל"א 14) או כרת בימינו כשנאמר: "וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ" (שמות ל"א 14).

חובות השבת

עשיית כל המלאכות אסורה בשבת. וכן חובה על האדם לשמור את בניו הקטנים שלא יבואו לידי חילול שבת. וכתוב: "לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ" (שמות כ' 9). ביטוי לחומרת האיסור על עשיית המלאכה בשבת ולחשיבותו, מוצאים בכך שהיא נאסרה אפילו על ידי העבד, האמה, השור והחמור, כפי שנאמר במצוות הלא-תעשה הנזכרת "עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ".

בימינו העבד האמה והגר נקראים: עובד שכיר, עובד זר, תושב ארעי או אזרח לא יהודי. על-פי פרשנות אחינו הרבניים, מותר להעסיק את אלה האחרונים בשבת ומלאכתם "כשרה" בשבת. דבר שאינו מתאים כלל לפשט הכתוב או לכוונה העולה ממנו.

ואכן, חובה גדולה לשבות ולנוח ביום השבת מכל העסקים הגַּשְׁמִיִים, כדי להעלות על לב את מנוחת הקב"ה ביום הזה ממעשה בראשית (בריאת העולם), שנאמר: "כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם, וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, עַל כֵּן בֵּרַךְ ה' אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ" (שמות כ' 10).

קידוש השבת מבעוד יום

חייב אדם לקדש את השבת מבעוד יום שישי (כשעדיין יום שישי), לפני שקיעת החמה בכוונה להוסיף מחול על קודש, וכן חייב שלא לעשות מלאכות אלא עד שיחשך כראוי בליל ראשון (מוצ"ש). עלינו לדעת שקידוש השבת מבעוד יום, יוצא מן הכתוב: "וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה" (בראשית ב' 2) שהכוונה באות בי"ת (שבמילה בַּיּוֹם) היא שאלוהים כילה את מלאכתו לפני יום השביעי. ו-'לפני' זה אומר בהכרח שהוא יום שישי עדיין. וזה אחד משימושי המילית בי"ת, שבאה לפעמים במקום המילה לפני.

הטָהורה בשבת, עונג שבת, ולימוד תורה

על האדם לטהר את ביתו, את בגדיו ואת גופו לפני יום השבת מפני כבוד השבת, שנאמר: "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ". והטומאה היא הפך הקדושה, ואיך יִצְדקו שני הפכים בנושא אחד בעת ובעונה אחת?! ולפני שתחל הקדושה צריך שתִקדם לה הטָהורה, שנאמר: "וְטִהֲרוֹ וְקִדְּשׁוֹ" (ויקרא ט"ז 19). ולכן נאסר גם המשכב בשבת, כמאמר הרב בעל ספר המבחר ע"ה: "ואיך בטומאה יכבדו?!", וידוע כי לשון קדושה מובנהּ הבדלה והפרשה וכתוב: "וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ" והמשמעות היא שהפרידוֹ מיתר הימים, לכן צריך להיות יום השבת נבדל ונפרד משאר הימים, במאכל, במשתה ובבגדים יקרים, מפני עונג השבת, כמו שאמר הנביא ע"ה: "וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג, לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד" (ישעיהו נ"ח 13).

איסור הדלקת נרות שבת

בניגוד לתפיסה המקובלת אצל הרבניים, לפיה נשים צריכות להדליק נרות שבת לפני כניסת השבת ולהשאירן דולקים במשך שעות ערב שבת, תוך הגדרת מעשה זה כמצווה – הרי שברור וידוע כי אין בתורה מצווה להדליק נרות שבת, ובוודאי שאין לברך על כך, ומי שמברך עושה עבֵירה גדולה, שהרי הוא מוסיף לתורה ולמצווֹתיה.

ידוע כי הברכה על הנר נוספה אצל הרבניים רק בסביבות המאה העשירית לספה"נ, כחלק מהמאבק ביהודים הקראים ובתנועה הקראית שאליה הצטרפו מאמינים רבים.

ראיה לכך היא שאין במשנה ואפילו בתלמוד אין שום זכר לברכה על נרות שבת. גם הרבני סעדיה גאון אמר בסידורו "הרוב שלנו מברך עליו", כלומר לדעתו הברכה היא אינה חובה אלא רשות. מחקרים רבים הוכיחוכי "הברכה הותקנה בזמן הגאונים נגד הקראים" שאסרו באותם ימים השארת אש דולקת בשבת. השפעת הקראים בענין זה התפשטה בכל העולם, והגיעה במאה ה-12 גם לספרד. אבנר איש בורגוס בספרו מורה צדק אומר: "לא עבר זמן רב וכל יהודי ממשלת קשטיליה... נעשו לקראים... בעיר קריון (בצפון ספרד) שלטו הקראים ומשום כך לא הדליקו בכל העיר נרות בליל שבת... אך המלך שמילא תמיד את מבוקשו של הרופא הרבני אלפאכר ציווה, שכל הקראים יקבלו את דת הרבניים... חרף רצונם".

חכמינו התירו אכילת אוכל חם שהוכנס לכלי מתאים לשמירת חומו (תרמוס), אך אסור לחממו בפועל או לשמור על חומו על ידי אש או מכשיר חשמלי. המאכלים המסורתיים של העדה לימי השבת הותאמו לאכילה ללא חימום ועובדה היא שהדבר לא פגם בטעמם או בחגיגיותם ואף הוסיף טעם והדר.

נערך על ידי הרב אליהו מרזוק.