בתי-הכנסת תופסים מקום מרכזי וייחודי בחיים הדתיים היהודיים-קראיים בשל מרכזיותם בעבודת האלוהים כיום, בהעדר בית המקדש. התפיסה המקובלת והנפוצה בין היהודים הקראים הינה שבית הכנסת הינו כעין "מקדש מעט", שבו האדם מתייחד עם בוראו. כפועל יוצא מכך, לבית הכנסת מיוחסת קדושה וכבוד יתרים.

להרחבה אודות כללי הכניסה לבית הכנסת לחצו כאן.

הכניסה בטהרה

על כל הנכנס לבית התפילה להיות נקי וטהור בגופו ובלבושו מכל טומאה . אין נכנסים לבית-הכנסת לאחר נוגענו בכל דבר טמא ככתוב: "והזרתם את-בני-ישראל מטמאתם ולא ימתו בטמאתם בטמאם את-משכני אשר בתוכם" (ויקרא ט"ו, ל"א).

הכניסה בלבוש מתאים

הכניסה לבית הכנסת אינה יכולה להיעשות כלאחר יד, כלכל מקום. יש להקפיד על לבוש טהור, צנוע ומתאים.

הכניסה לבית-הכנסת חייבת להיעשות לאחר חליצת נעליים, אשר דורכים והולכים בהם במקומות מזוהמים וטמאים, בהתאם לכתוב: "...של-נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת-קודש הוא" (שמות ג', ה'). 

יש לציין שחליצת הנעליים בעת התפילה הייתה נהוגה בחלק מקהילות ישראל כגון: בתימן, פרס, בהודו ובאתיופיה

חובת כיסוי הראש במהלך התפילה נלמדת על פי היקש ממעשה הכהן בבית המקדש שחבש מצנפת על הראש בעת הקרבת הקרבנות, מאחר והקרבנות בוטלו ואת מקומם תפסה התפילה, שנאמר "...ונשלמה פרים שפתינו" (הושע י"ד, ג') מחייבים את המתפללים בכיסוי ראש בעת התפילה.

מבנה בית הכנסת

בית-הכנסת מחולק לשלשה חלקים עיקריים: האולם, ההיכל (שבו תיבת החזן בשבתות) והדביר, הוא ארון הקודש, שפניו לירושלים. עזרת הנשים בבית הכנסת מופרדת מהאולם, אך מהווה חלק ממנו.

רצפת בית הכנסת מכוסה שטיחים, ואין ספסלים, בדומה למבנה בית המקדש שהיה נעדר כסאות, ובדומה לבתי כנסת עתיקים. הדבר נעשה גם כדי שניתן יהיה לקיים בבית הכנסת את כל תנאי התפילה המוזכרים בתנ"ך.

תנאי התפילה – מעשה הגוף בתפילה

כלל אברי גוף האדם ראויים לעבודת ה' יתברך ולשירותו שנאמר בתהילים: "בָּרֲכִי נַפְשִׁי אֶת ה',וְכָל קְרָבַי אֶת שֵׁם קָדְשׁוֹ" (תהילים ק"ג 1) וכן: "לִבִּי וּבְשָׂרִי יְרַנְּנוּ אֶל אֵל חָי" (תהילים פ"ד 3) וכן: "כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה ה' מִי כָמוֹךָ" (תהילים ל"ה 10).

התפילות הכתובות במקרא מורות לאדם לשתף ולהפעיל את אברי גופו בתפילתו, השותפים בפעולתם לנפש המתפללת בדברי הפה ובהגיון הלב, שנאמר: "יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ, ה' צוּרִי וְגֹאֲלִי" (תהילים י"ט 15)

ואלה הם מצבי אברי הגוף, שלמדנו מן המקרא, והיו אלה מנהגי אבותינו, נביאינו ומלכינו הצדיקים לדורותיהם:

1. עמידה – ככתוב "וְלַעֲמֹד בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר לְהֹדוֹת וּלְהַלֵּל לַה', וְכֵן לָעָרֶב" (דברי הימים א' כ"ג 30).
2. השתחוויה – כאמור  "אֶת ה'... תִירָאוּ, וְלוֹ תִשְׁתַּחֲווּ"; "וְהָיָה מִדֵּי חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ וּמִדֵּי שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ, יָבוֹא כָל בָּשָׂר לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְפָנַי, אָמַר ה'" (מלכים ב' י"ז 36; ישעיהו ס"ו 23).
3. כריעה – כאמור "וְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רֹאִים בְּרֶדֶת הָאֵשׁ וּכְבוֹד ה' עַל הַבָּיִת, וַיִּכְרְעוּ אַפַּיִם אַרְצָה עַל הָרִצְפָה" (דברי הימים ב' ז' 3).
4. בריכה – כאמור "נִבְרְכָה לִפְנֵי ה' עֹשֵׂנוּ" (תהילים צ"ה 6).
5. קידה – ככתוב "וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲוֻּ לַה' אַפַּיִם אָרְצָה" (נחמיה ח' 6).
6. נפילה (אפיים ארצה) – ככתוב "וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם"; "וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם, וַיֹּאמְרוּ: 'ה' הוּא הָאֱלֹהִים ה' הוּא הָאֱלֹהִים'" (במדבר ט"ז 22; מלכים א' י"ח 39).
7. נשיאת עיניים – ככתוב "אֵלֶיךָ נָשָׂאתִי אֶת עֵינַי, הַיֹּשְׁבִי בַּשָּׁמָיִם" (תהילים קכ"ג 1).
8. נשיאת ידיים – ככתוב "שְׂאוּ יְדֵכֶם קֹדֶשׁ, וּבָרֲכוּ אֶת ה'" (תהילים קל"ד 2).
9. פרישת כפיים – כאמור "פֵּרַשְׂתִּי יָדַי אֵלֶיךָ, נַפְשִׁי כְּאֶרֶץ עֲיֵפָה לְךָ סֶלָה" (תהילים קמ"ג 6).

אנו מקיימים פעולות אלה, הלכה למעשה, בכל תפילה, בין שהיא תפילת יחיד ובין שהיא תפילת ציבור, בין שהיא תפילת חול ובין שהיא תפילת שבת או מועד. כך התנהגו אבותינו במקדש ומחוצה לו, וכך ראוי לנו להתפלל.

יתר על כן, צורת תפילה זאת מאוזכרת במקורות רבניים רבים כצורת התפילה הקדומה של עם ישראל, וכצורת התפילה הראויה. כך למשל הרבני אברהם בן הרמב"ם, עודד השתחוויה בתפילה. הוא הביא את ביקורתם של אנשים בזמנו על כך שזהו חיקוי של הישמעאלים, והציג את האבסורד שבזה – כי הנוצרים (בזמנו לפחות) מתפללים לכיוון ירושלים, ואין זה אומר שאין להתפלל לכיוון ירושלים.

 צורת התפילה ותוכנה

רוב התפילה שלנו מתנהלת כדו-שיח בין החזן לקהל המתפללים ומורכבת בעיקר ממזמורי התהלים ומשאר פסוקים מהתנ"ך וכן מפיוטים, מזמירות ומברכות שחוברו ע"י חכמינו ע"ה.

ומה עם התפילין?

אין אנו מניחים תפילין, לא בשעת התפילה ולא מחוצה לה. להרחבה לחצו כאן. אין אנו מפרשים את הפסוק "וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ, וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ" (דברים ו', ח'), כמורה על קשירת דבר מוחשי אל היד ואל הראש.

אנחנו מפרשים את הקשירה כביטוי ציורי, כהשאלה, כשהכוונה לשינון ולימוד מצוות התורה בכל לבנו. בכך הן תהיינה שגירות בפינו חרוטות בזיכרוננו מול עינינו ובמעשה ידינו.

 להלן מספר פסוקים המוכיחים שדרך המקרא היא על דרך המשל והמליצה הציורית:

1. "ונפשו קשורה בנפשו" (בראשית מ"ד, ל').
2. "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצווך היום על לבבך...." (דברים ו', ו').
3. "ומלתם את ערלת לבבכם וערפכם לא תקשו עוד" (דברים י', ט"ז).
4. "קשרם על אצבעתיך כתבם על-לוח לבך" (משלי ז', ג').