הקדמה

אנו משתדלים לקיים את דיני הטומאה והטהרה בהתאם לכתוב בתורה אף על פי שחרב בית המקדש. וחכמינו אמרו "אם לא תרצה במה שתוכל, תוכל במה שתרצה". לכן אנו נזהרים שלא להיטמא ואם נטמא אדם, עליו לשמור החוקים והמצוות הקשורים לטומאה ולטהרה.

הטהרה היא מצבו הרוחני השלם של האדם שלא נטמא. לעומתה הטומאה מצב רוחני בו נמצא האדם, לאחר מקרים או מעשים מסוימים. טומאת המקרים נחלקת לשלוש דרגות, השונות זו מזו במשכן, בדרך טהרתן, ובשאלה אם הן מטמאות אחרים: א. טומאה קלה. ב. טומאה בינונית. ג. טומאה חמורה.

אדם שנטמא, אסור בנגיעה בקודש מדין תורה.[1] מקובל כי לטמא אסורה הכניסה לבית הכנסת יהודי-קראי או בנגיעה בכל דבר הקשור לבית הכנסת, ולכן לפני הכניסה לבית הכנסת מוטלת על האדם חובה להיטהר.

אופן הטהרה

כדי להיטהר, בסוף תקופת הטומאה, על האדם הטמא לרחוץ את עצמו במים חיים, ולהחליף את בגדיו לבגדים טהורים (בגדים שכובסו), כפי שנאמר: "וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בְּמַיִם חַיִּים וְטָהֵר" (ויקרא ט"ו 13).

מים חיים, בהם מתאפשרת הטהרה, הם מים מתוקים הטובים לשתייה. הם יכולים להיות שאובים מבאר או מכל מקור נקי אחר, כמו שנאמר: "וַיִּמְצְאוּ שָׁם בְּאֵר מַיִם חַיִּים" (בראשית כ"ו 19). מים עומדים אינם כשרים להיות מים חיים. שלא כדעת הרבניים, אין צורך לטבול, אלא להתרחץ.[2] רחצה במקלחת היא דרך מצוינת להיטהר.

סוגי הטומאות

טומאה חמורה

הטומאה החמורה מכול היא טומאת המת.[3] טומאה זו אינה מחייבת נגיעה במקור הטומאה, כמו הטומאה הקלה או הטומאה הבינונית, אלא מספיקה אהילה. כלומר, מספיק שאדם יִמָּצא תחת קורת גג אחת עם אדם מת כדי שיטמא בטומאת שבעת ימים. (ה"ימים" במקרא מתחילים ומסתיימים בשקיעה).

אדם שנגע במת או היה בחדר אחד עם המת, טמא למשך שבעת ימים. ביום השביעי יש להתרחץ ולכבס את כל מה שנטמא.[4]

טומאה בינונית

הטומאה הבינונית היא טומאה הנמשכת מעל ליום אחד, וזאת בתנאי שמקור הטומאה חלף.[5] הטמאים בטומאה בינונית מטמאים אחרים בנגיעה. הטמאים בטומאה בינונית הינם:

הנידה – אישה במשך שבעה ימים מעת התחלת הווסת.[6]  במידה ודם הנידה לא פסק בתוך שבעת ימי הווסת, היא מוגדרת זבה. במצב כזה על האישה להמתין לסיום הופעת הדם ולספור מעת סיום ראיית הדם שבעה ימים נקיים ללא דם ולאחריהם היא יכולה להיטהר. בזמן שהמקדש היה קיים הייתה הזבה מביאה קרבן.[7]

הנוגע בדם ראשון של הנידה–אדם הנוגע בדם הראשון שיצא בעת ווסת האישה, נטמא שבעת ימים (יכול לקרות גם בעת קיום יחסי מין בטעות עם אישה נידה).

הזב– גבר אשר לו זרימה ללא הפסקה מאיבר מינו.

היולדת– אשר התורה מגדירה בה הבדל בין לידת זכר ללידת נקבה. בלידת זכר מצווה הכתוב "וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא... וּשְׁלֹשִׁים יוֹם וּשְׁלֹשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב בִּדְמֵי טָהֳרָה".[8]  ובלידת נקבה מצווה הכתוב "וְטָמְאָה שְׁבֻעַיִם כְּנִדָּתָהּ, וְשִׁשִּׁים יוֹם וְשֵׁשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב עַל דְּמֵי טָהֳרָה"[9]  לאחר ימים אלה הייתה האישה חייבת בקרבן.

הטומאה הקלה – טומאת יום

טומאה קלה היא כל טומאה שגורמת לאדם להיות טמא עד השקיעה. מי שנטמא בטומאה קלה חייב להיטהר על מים חיים, והוא יטהר רק לאחר השקיעה הבאה. אדם עם טומאה קלה אינו מטמא אנשים או חפצים אחרים. מקורות הטומאה הקלה הם:

1. שכבת זרע - לאחר קיום יחסי מין שני בני הזוג טמאים עד הערב.[10]
2. קרי לילה –כל מצב שבו יוצא לגבר זרע מגופו מטמא אותו עד הערב
3. נגיעה באישה נידה.
4. נגיעה בנבלת חיה מתה.
5. נגיעה במצורע, בזב, בזבה או בטומאת מת.
6. אכילה בטעות של מזון טמא (לא כשר).

בית הכנסת כמקדש מעט

בית הכנסת משמש עבורנו כמקדש מעט, כפי שנאמר: "כִּי הִרְחַקְתִּים בַּגּוֹיִם וְכִי הֲפִיצוֹתִים בָּאֲרָצוֹת, וָאֱהִי לָהֶם לְמִקְדָּשׁ מְעַט בָּאֲרָצוֹת אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם".[11]  ולכן אנו מקפידים שלא לבוא אל בית הכנסת כשאנו טמאים בשל טומאה קלה ועל אחת כמה וכמה בשל טומאה בינונית או חמורה.

בורא-עולם התגלה למשה במדבר סיני מתוך הסנה וציווה אותו: "שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא".[12]   גם בהתגלות ה' ליהושע ישנו ציווי להשיל נעליים: "וַיֹּאמֶר שַׂר צְבָא ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ שַׁל נַעַלְךָ מֵעַל רַגְלֶךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עֹמֵד עָלָיו קֹדֶשׁ הוּא, וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כֵּן".[13]

בשני המקרים בהם מתגלה בורא-עולם – המקום מתקדש (כלומר הופך להיות מקום קדוש), ולכן חייבים בחליצת נעליים. היות ובית הכנסת הוא מקדש מעט, וכל יהודי מאמין שרוח הקודש שורה בבית הכנסת, לכן הוא מקום קדוש המחייב חליצת נעליים וטהורה.

הכניסה לבית הכנסת:

כמו שהזכרנו, האדם צריך להיות טהור על מנת שיוכל להשתתף בתפילה.

בנוסף, קיימים כללי התנהגות מקובלים נוספים, לפני כניסה לבית הכנסת:

1. אין לדבר בקול רם.
2. אין לדבר דברים בטלים.
3. הגוף צריך להיות מכוסה בלבוש.
4. יש לחלוץ את הנעליים ולגרוב גרביים.
5. יש לשטוף את הידיים לפני הכניסה.
6. יש להשתחוות לפני הכניסה אל חדר התפילה.
7. מקובל כי בסופו התפילה לוחצים ידיים ומברכים אחד את השני. (למעט ימי הצומות).