ההלכה הקראית
עקרונות האמונה
היהדות הקראית, כשמה כן היא, מבוססת על המקרא, ועל השאיפה לקיים את חוקי התורה, על פי התורה הקדושה שניתנה למשה רבנו עליו השלום במעמד הר סיני, ועל פי שאר דברי הנביאים ששלח אלוהים לעם ישראל. בכך, מהווה התנ"ך, דבר האל, את מקור הסמכות הדתי היחידי לעם ישראל.

מתוך התורה, הנביאים והכתובים, למדו חכמינו ע"ה, מה הן ההשקפות והאמונות המרכזיות, שהן בסיס האמונה היהודית.
ניסיון לגבש כללים כאלה היה קיים גם ביהדות הרבנית, אשר בה רבנים שונים מנו מספר שונה של עיקרים.
העיקרים המקובלים כיום ומבוססים על חיבורו של החכם אליהו בשייצי ע"ה, "אדרת אליהו" הינם:
1. בריאת העולם: העולם נברא יש מאין (מלא דבר), ואינו קדמון, אלא מחודש.
2. הבורא: לכל הנמצאים בעולם יש בורא והוא אלוהי ישראל, אשר אינו נברא וגם לא ברא את עצמו.
3. ייחודיות ורוחניות הבורא: הבורא הוא אחד ויחיד, ולא יושג לו שום ריבוי; אין לו דמות, ככתוב: "ומה דמות תערכון לו"; והוא רוחני ואינו גשמי.
4. משה הנביא: אלוהים שלח את משה הנביא עליו השלום והוא אב וראש הנביאים.
5. התורה: אלוהים שלח עם משה הנביא ע"ה תורה אחת תמימה, היא התורה שבכתב, הנמצאת בידינו עד היום, ואסר עלינו להוסיף עליה ולגרוע ממנה, ככתוב: "לֹא תֹסִפוּ עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ" (דברים ד', ב').
6. פירוש התורה: חובה על האדם ללמוד את לשון התורה, כדי שיוכל האדם לפרש את התורה על פי הפשט, ולקיים את כל חוקיו ומצוותיו של הבורא.
7. הנביאים: אלוהים שלח את שאר הנביאים להורות את דרך התורה לעמו ישראל וכל דבריהם אמת, ואולם כעת כשפסקה הנבואה, אין מנוס אלא מללמוד את דבר ה' באמצעות עיון ודרישה בתורה, באמצעות השכל.
8. תחיית המתים: תהיה תחיית מתים ויבוא יום הדין, בו יתנו אנשים דין וחשבון על מעשיהם ככתוב: "וְרַבִּים מִיְּשֵׁנֵי אַדְמַת עָפָר יָקִיצוּ, אֵלֶּה לְחַיֵּי עוֹלָם, וְאֵלֶּה לַחֲרָפוֹת לְדִרְאוֹן עוֹלָם: וְהַמַּשְׂכִּלִים יַזְהִרוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ, וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים לְעוֹלָם וָעֶד" (דניאל י"ב, ב'-ג').
9. שכר ועונש: האדם בעל בחירה חופשית ואינו מוכרח במעשיו, ואלוהים נותן לאיש שכר ועונש "אֲנִי ה' חֹקֵר לֵב בֹּחֵן כְּלָיוֹת, וְלָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו כִּפְרִי מַעֲלָלָיו" (ירמיהו י"ז, י').
10. הגאולה: אלוהים לא מאס אותנו (אנשי הגלות) ובבוא היום, כאשר נשוב אליו, הוא ישלח לנו את משיחו, מזרע דוד המלך, אשר ישיב לבבנו לעבודתו.
כפי שהסברנו, תורה אחת יש לעם ישראל – התורה הכתובה. אותה תורה שמשה נביאנו עליו השלום קיבל מאת בורא-עולם ית"ש, ושניתנה לבני ישראל במעמד הר סיני. התורה היא תמימה ומושלמת.
האם התנ"ך זקוק למפרשים?
כל דבר זקוק לפירוש, קל וחומר התנ"ך שלרוב נכתב בתמציתיות ומכיל מידע רב. הפירוש הוא תוצאה בלתי נמנעת של כל דבר שאנו כבני אדם עושים, בין אם זה לקרוא ספר או להאזין למוזיקה או לראות חפץ. על מנת להשיג השגה אמִתית את רצון בורא העולם ית"ש ואת כוונותיו בנתינתו לנו את כלל מצווֹתיו, עלינו לפרש את המקרא על פי פשטו. בהיותנו בני אדם, ולכן מוגבלים בהבנתנו בדברים מסוימים שברומו של עולם – אפילו המחוננים ביותר שבינינו לא יוכלו להבין נכונה את כל אשר נכתב בתנ"ך, ללא העזרות בהיקש המבאר את הכתוב.
כיצד מפרשים?
פירוש התורה חייב להישען על שלושה יסודות על מנת שיהיה זה פירוש אמיתי ונכון, המגיע לפשט הכתוב: הכתוב, ההיקש וסבל הירושה.
א. הכתוב: הכתוב הינו כלל המצוות הכתובות בתורה הקדושה, "מצוות עשה" וכן "מצוות לא תעשה", ובנוסף כלל הכתוב בתורה, בנביאים ובכתובים, אף אם אין בהם מצוות.
ב. ההיקש: ההיקש הינו הדרך בה לומדים ומפרשים את חוקי התורה על ידי השוואתם לחוקים אחרים שבתורה, או לביטויים אחרים. ובכך מתאימים אותם לכל עת וזמן, מבלי להוסיף או לגרוע מהכתוב. לדוגמא אם נאמר: "ארור משגה עיוור בדרך" (דברים כ"ז, י"ח), ההיקש הוא: אסורים כל ענייני הערמה וההעלמה במשא-ומתן בין בענייני מסחר, עסק וכל דבר אחר.
ג. סבל הירושה (או ההעתקה המשתלשלת): מסורות או מנהגים, אופן קיום המצוות כפי שעברו מאב לבן במרוצת הדורות, (כגון: השחיטה, המילה והנשואין) העוברים מדור לדור בתנאי שאינם סותרים את הכתוב בתורה הקדושה, ואף נשענים על הכתוב וההיקש.
מה הוא ההיקש?
חכמינו, לימדו אותנו כי ישנם מספר "כלים" אשר מקלים עלינו להבין טוב יותר את הכתוב בתנ"ך. סוגי ההיקש השונים הם כלים כאלה, אשר מאפשרים לנו בעזרת התחביר - חוקי השפה העברית - וההיגיון הבריא שלנו להבין דברים.
ישנם חלוקות שונות של מיני ההיקש לסוגים. החלוקה המקובלת היא ל-7 מיני היקש:
א. סתום במקומו ומפורש במקום אחר
ב. מן הכלל אל הפרט
ג. היקש הערך (גזרה שווה)
ד. היקש קל וחומר
ה. היקש כוח הדיבור
ו. היקש ההגברה
ז. היקש משפט הדימוי
דוגמא לסוג אחד של היקש הינו היקש "סתום במקומו ומפורש במקום אחר", כלומר אם יש דברים שסתומים (כלומר לא מובנים) במקום אחד בתורה, אך מפורשים (כלומר מבוארים) במקום אחר בתורה, אנחנו יכולים להקיש מנושא לנושא כדי להבין את המצווה בשלמותה. דוגמא להיקש מסוג זה, הינה בעניין השעטנז: בספר ויקרא נאמר "וּבֶגֶד כִּלְאַיִם שַׁעַטְנֵז לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךָ", (ויקרא י"ט 19) אך לא מוסבר באותו המקום מה הוא שעטנז, ואולם ההסבר נמצא בספר דברים "לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז – צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו", (דברים כ"ב 11) המסביר לנו ששעטנז זה ערוב של המינים צמר ופשתים.
דוגמא לסוג אחר של היקש הינו היקש "קל וחומר". אנו משתמשים בהיקש הזה כאשר יש מצבים שהתורה הבהירה לנו מה הדין במצב-דברים שהוא קל, אך לא הבהירה לנו דבר על מצב-הדברים החמור ממנו. במקרה כזה אנחנו יכולים להקיש ולהגיד שאם הדבר הקל אסור, אז קל וחומר שהדבר החמור יותר יֵאָסֵר גם כן. כך למשל: התורה הבהירה לנו איסור עריות עם הנכדה באומרהּ: "עֶרְוַת בַּת בִּנְךָ אוֹ בַת בִּתְּךָ לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָן, כִּי עֶרְוָתְךָ הֵנָּה", (ויקרא י"ח 10). אך לא נמצא בכל התורה איסור עריות בנוגע לבת עצמה. במקרה כזה אנו משתמשים בהיקש קל וחומר ואומרים שאם הדבר הקל יותר (כלומר הנכדה שהיא רחוקה יותר) אסור, אז גם הדבר החמור יותר (כלומר הבת שהיא קרובה יותר) אסור אף הוא.
מי שחננוֹ ה' בשכל טוב ובהבנה, זוכה להבין ולפרש, ואם לא הבין או שיש לו ספק, אז הוא נזקק לפרשנות חכמינו אשר תבהיר ותסביר את רצון התורה. מי שלא זכה ללמוד, זקוק לעזרתו של אדם משכיל ומבין יותר, בתנאי שהמפרש הוא איש חכם, ישר, נאמן לדברי התורה ולרצון האל.
האם ניתן "לשחק" בהיקש?
מכיוון שהעיקרון הבסיסי של היהדות הקראית הוא לעשות את רצון הבורא יתברך שמו, אסור לנו בתכלית "לשחק" בהיקש כדי להגיע לתוצאות רצויות לנו! אנחנו צריכים להשתמש בו כדי לפרש ולהבין את התורה וללמוד דבר מדבר אחר. אחינו הרבניים קיבלו את עניין ההיקש בנושאים רבים ופועלים לפיו, אך לא קיבלו אותו לנושאים כמו עניין העריות, ובכך הם משחקים בהיקש, דבר פסול בתכלית. מצב זה התיר להם עריות אסורות (כמו הדוד).
לעומתנו, אחינו הרבניים הערימו על עצמם "צבא" של "קדושים" וייחסו להם מעמד של שליחי הקדוש-ברוך-הוא. ברור הדבר שלא ייתכן שמצווה מסוימת כתובה בתורת משה שבכתב, אולם אותה מצווה מפורשת על ידי חכמי אחינו הרבניים באופן שסותר לגמרי או משבש את המובן עד כדי שינוי מהותי וריחוק מאוד מכוונת הכתוב ומן הפשט. בנוסף לכך, חכמי הרבניים הסמיכו את עצמם להיות פוסקים למצווֹת התורה ומחייבים את המאמינים בהם לעשות בדיוק את אשר קבעו – והוא דווקא לא נכון. עד כדי כך שהם אמרו שאפילו אם הם יגידו על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין, על הציבור להקשיב לדבריהם.
האם בידינו לשנות או לבטל מצווֹת מן התורה?
התפיסה היהודית-הקראית מאז ומעולם הייתה שאסור לנו בתכלית לשנות או לבטל מצווֹת מן התורה! התורה ציוותה אותנו להקפיד על שמירת המצווֹת לפי כוונת האל, כפי שהתבטאה בנוסח הכתוב של המקרא בלבד. אסור להוסיף, אסור לגרוע ואסור לשנות או לבטל מצווה. אלוהים ית"ש הוא אשר ציווה את המצווֹת והוא אשר אסר עלינו את השינויים. כך למשל במצוות הללו: "לֹא תֹסִפוּ עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם,וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ" (דברים ד' 2); "אֵת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם, אֹתוֹ תִשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת – לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ" (דברים י"ג 1).
כל הנביאים שאלוהים שלח לבני ישראל כתבו אך ורק את אשר התנבאו ולא הוסיפו ולא שינו דבר. חכמינו זכרם לברכה, ביושרם הטבעי, בנאמנותם לאמת, במצפונם וברצונם העז – מילאו את חובתם וּפֵרְשׁוּ את מצווֹת התורה כלשונן ואך ורק על פי הפשט, כלומר על פי כוונת הכתוב בתורה ללא תוספות של רמז, סוד ודרש. פרשנות פשט אינה פרשנות מילולית, אלא היא פרשנות שמודעת לכך שלעִתים ישנם ביטויים שפירושם הנכון חורג מהמשמעות המילולית של הכתוב ושאין להבינם מילולית. היא מחויבת למה שכתוב במפורש, לנושאים של סבירות היסטורית, לחוקי הלשון, לרציונאליות (היגיון), להקשר של הפסוקים והנושאים הנדונים ולדרך-הארץ, כלומר דרכם של בני האדם ושל העולם כפי שאנחנו מכירים אותו.ואולם, בכל זאת קיימים הבדלי פרשנויות קלים בין חכם לחכם אחר. השוני יכול לנבוע, למשל, מגישה מקלה במצווה או מגישה מחמירה או מהבנה שונה.
לפעמים כוונת המצווה לא כל כך ברורה לאדם והחכמים מתלבטים איך לפרש מצווה מסוימת. במצב כזה כל אחד חושב על רעיון מסוים. ייתכן שהרעיונות סותרים זה את זה. לפעמים כל הרעיונות מתקבלים על הדעת, אך איש לא יכול לקבוע בהחלטיות שרעיונו הוא הנכון ביותר. אסור לנו להטעות אחרים ולקבוע דבר שאיננו ברור די צורכו. לכן, אנו היהודים הקראים, מקבלים את פרשנויות חכמינו זצ"ל בהבנה ובתנאי שהן תואמות את ההיגיון האנושי ואת השכל הישר בביאור הכתוב בתורה.
לֹ֣א תֹסִ֗פוּ עַל־הַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֤ר אָנֹכִי֙ מְצַוֶּ֣ה אֶתְכֶ֔ם וְלֹ֥א תִגְרְע֖וּ מִמֶּ֑נּוּ לִשְׁמֹ֗ר אֶת־מִצְוֺת֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔םאֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶֽם
אין ספק כי כל הפרקים (מסכתות) שכתבו חכמי אחינו הרבניים בנושאי חוכמת החיים, המוסר, יחס איש לרעהו והערכים הנעלים של היהדות – הם נעלים ומקובלים עלינו ברובם, למרות שהם משתמשים באגדות ומשלים כדי להמחיש את הנושאים שמדברים עליהם.
הבעיה הגדולה מתחילה כשמגיעים לפרשנות הנוגעת לאופן עשיית המצווֹת, לזמן העשייה וכדומה. פרשנותם מְשַׁנָּה לגמרי את מכלול המצווה ומהותה – הם הוסיפו "מצווֹת", הוסיפו חיובים שונים למצווֹת, ללא צורך וללא הצדקה, ביטלו מצווֹת חשובות או שינו אותן וחייבו כל מאמין ללכת אך ורק לפי קביעתם בדיוק, כאילו מצווֹת אלו ניתנו, חלילה, על ידי בורא-עולם, ית"ש, כתורה מסיני ומעמדן עולה, חלילה, על מצווֹת התורה שבכתב.
מה אנחנו לא מקבלים מפרשנויות חכמי התלמוד?
אנו דוחים ולא מקבלים כל פרשנות שאינה תואמת את הכתוב או שינויים המשפיעים על מהות המצווה ועל כוונת הכתוב. בהרבה מצווֹת מהותיות כמו שבת, עֲרַיוֹת, הלכות טומאה וטהורה, אופן קביעת ראשי חודשים ומועדי החגים – חלק גדול מהלכות הרבניים לא מקובל עלינו בכלל ואף אנו דוחים אותו על הסף.
הרק שיבושים אלה קיימים?
קיימים שיבושים רבים בהלכתם של הרבניים, ופרשנויות הסותרות את התורה. הם המציאו והוסיפו הלכות רבות שאינן קיימות בתורה ובכל זאת מחייבות לטענתם את מאמיניהם. למרות הפגיעה הקשה במצווֹת התורה הם חושבים את עצמם "היהודים" בה"א הידיעה ומי שאינו מאמין בפרשנותם נחשב לדעתם "כופר" או לפחות "לא יהודי". מצב זה אינו פשוט להתמודדות אך אפשרי, אם יודעים שהולכים בדרך הישר, אף שהיא לא דרך הרוב.
פירוט חלק מהמצוות ששובשו ע"י אחינו הרבניים
עניין השבת – היתר עבודת "גוי של שבת"– התורה ציוותה במפורש איסור כל מלאכה וכל עבודה בשבת הן בשכר והן ללא תמורה על ידי האדם עצמו או על ידי בן-משפחה או על ידי עובד-בית, כמו: עבד, אמה וגר. ראו שמות כ' 9: "וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ, לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה – אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ, עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ".בימינו הם נקראים: עובד שכיר, עובד זר, תושב ארעי או אזרח לא יהודי. על-פי פרשנות אחינו הרבניים, מותר להעסיק את אלה האחרונים בשבת ומלאכתם "כשרה" בשבת. דבר שאינו מתאים כלל לפשט הכתוב או לכוונה העולה ממנו.
חיוב הדלקת נרות שבת– הרבניים חייבו נשים נשואות ובנותיהן להדליק נרות שבת לפני כניסת השבת והם משאירים את הנרות דולקים במשך שעות ערב שבת. ולא רק זאת, אלא שהם אף הגדירו הדלקה זאת כמצווה. ואולם, אין בתורה מצווה להדליק נרות שבת, ובוודאי שאין לברך על כך, ומי שמברך עושה עבֵירה גדולה, שהרי הוא מוסיף לתורה ולמצווֹתיה. ידוע כי הברכה על הנר נוספה אצל הרבניים רק בסביבות המאה העשירית לספה"נ, כחלק מהמאבק ביהודים הקראים ובתנועה הקראית שאליה הצטרפו מאמינים רבים
יחוס היילוד אצל אחינו הרבניים– ע"פ התורה במפורש הצאצאים מיוחסים לאביהם ולא לאמם והתורה מגדירה איש ישראלי כמי שנולד לאב יהודי אך לא כך מי שנולד רק לאם ישראלית ולא לאב ישראלי. כך למשל, דוד בן ישי, מלך ישראל, נחשב ישראלי ויהודי למרות שמוצאו מרות המואבייה. אולם, על פי ההלכה שהמציאו הרבניים, הצאצאים מיוחסים לאִמא.
התורה ציוותה במפורש איסור כל מלאכה וכל עבודה בשבת הן בשכר והן ללא תמורה. את מצוות השבת למדנו לראשונה, כשנתן בורא-עולם לבני ישראל לחם מן השמים, הוא המן. ככתוב: "הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' שַׁבָּתוֹן שַׁבַּת קֹדֶשׁ לַה' מָחָר" (שמות ט"ז 23) ועוד כתוב: "שֵׁשֶׁת יָמִים תִּלְקְטֻהוּ, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לֹא יִהְיֶה בּוֹ" (שמות ט"ז 26). לאחר מכן הובהרה המצווה שוב גם בעשרת הדברים ככתוב: "זָכוֹר אֶת יֹום הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ..." (שמות כ' 8).
חשיבות השבת
הואיל ומצוות השבת היא מצווה שִׂכלית ומעשית, אזי חובה עלינו לדעת ולהסביר מדוע אנחנו שובתים ביום השבת, מה היא סיבת שביתתנו ומה מטרתהּ. מצוות השבת היא אחת החמורות שבמצוות התורה, והיא יסוד גדול באמונתנו ועמוד תורתנו האלוהית, שכן מצוות השבת היא זכר לבריאת העולם, ולכן להשגחתו של ה' על העולם. ולכן עונשו של המחלל את השבת חמור מאוד שנאמר: "מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת" (שמות ל"א 14) או כרת בימינו כשנאמר: "וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ" (שמות ל"א 14).
חובות השבת
עשיית כל המלאכות אסורה בשבת. וכן חובה על האדם לשמור את בניו הקטנים שלא יבואו לידי חילול שבת. וכתוב: "לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ" (שמות כ' 9). ביטוי לחומרת האיסור על עשיית המלאכה בשבת ולחשיבותו, מוצאים בכך שהיא נאסרה אפילו על ידי העבד, האמה, השור והחמור, כפי שנאמר במצוות הלא-תעשה הנזכרת "עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ".
בימינו העבד האמה והגר נקראים: עובד שכיר, עובד זר, תושב ארעי או אזרח לא יהודי. על-פי פרשנות אחינו הרבניים, מותר להעסיק את אלה האחרונים בשבת ומלאכתם "כשרה" בשבת. דבר שאינו מתאים כלל לפשט הכתוב או לכוונה העולה ממנו.
ואכן, חובה גדולה לשבות ולנוח ביום השבת מכל העסקים הגַּשְׁמִיִים, כדי להעלות על לב את מנוחת הקב"ה ביום הזה ממעשה בראשית (בריאת העולם), שנאמר: "כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם, וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, עַל כֵּן בֵּרַךְ ה' אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ" (שמות כ' 10).
קידוש השבת מבעוד יום
חייב אדם לקדש את השבת מבעוד יום שישי (כשעדיין יום שישי), לפני שקיעת החמה בכוונה להוסיף מחול על קודש, וכן חייב שלא לעשות מלאכות אלא עד שיחשך כראוי בליל ראשון (מוצ"ש). עלינו לדעת שקידוש השבת מבעוד יום, יוצא מן הכתוב: "וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה" (בראשית ב' 2) שהכוונה באות בי"ת (שבמילה בַּיּוֹם) היא שאלוהים כילה את מלאכתו לפני יום השביעי. ו-'לפני' זה אומר בהכרח שהוא יום שישי עדיין. וזה אחד משימושי המילית בי"ת, שבאה לפעמים במקום המילה לפני.
הטָהורה בשבת, עונג שבת, ולימוד תורה
על האדם לטהר את ביתו, את בגדיו ואת גופו לפני יום השבת מפני כבוד השבת, שנאמר: "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ". והטומאה היא הפך הקדושה, ואיך יִצְדקו שני הפכים בנושא אחד בעת ובעונה אחת?! ולפני שתחל הקדושה צריך שתִקדם לה הטָהורה, שנאמר: "וְטִהֲרוֹ וְקִדְּשׁוֹ" (ויקרא ט"ז 19). ולכן נאסר גם המשכב בשבת, כמאמר הרב בעל ספר המבחר ע"ה: "ואיך בטומאה יכבדו?!", וידוע כי לשון קדושה מובנהּ הבדלה והפרשה וכתוב: "וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ" והמשמעות היא שהפרידוֹ מיתר הימים, לכן צריך להיות יום השבת נבדל ונפרד משאר הימים, במאכל, במשתה ובבגדים יקרים, מפני עונג השבת, כמו שאמר הנביא ע"ה: "וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג, לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד" (ישעיהו נ"ח 13).
איסור הדלקת נרות שבת
בניגוד לתפיסה המקובלת אצל הרבניים, לפיה נשים צריכות להדליק נרות שבת לפני כניסת השבת ולהשאירן דולקים במשך שעות ערב שבת, תוך הגדרת מעשה זה כמצווה – הרי שברור וידוע כי אין בתורה מצווה להדליק נרות שבת, ובוודאי שאין לברך על כך, ומי שמברך עושה עבֵירה גדולה, שהרי הוא מוסיף לתורה ולמצווֹתיה.
ידוע כי הברכה על הנר נוספה אצל הרבניים רק בסביבות המאה העשירית לספה"נ, כחלק מהמאבק ביהודים הקראים ובתנועה הקראית שאליה הצטרפו מאמינים רבים.
ראיה לכך היא שאין במשנה ואפילו בתלמוד אין שום זכר לברכה על נרות שבת. גם הרבני סעדיה גאון אמר בסידורו "הרוב שלנו מברך עליו", כלומר לדעתו הברכה היא אינה חובה אלא רשות. מחקרים רבים הוכיחוכי "הברכה הותקנה בזמן הגאונים נגד הקראים" שאסרו באותם ימים השארת אש דולקת בשבת. השפעת הקראים בענין זה התפשטה בכל העולם, והגיעה במאה ה-12 גם לספרד. אבנר איש בורגוס בספרו מורה צדק אומר: "לא עבר זמן רב וכל יהודי ממשלת קשטיליה... נעשו לקראים... בעיר קריון (בצפון ספרד) שלטו הקראים ומשום כך לא הדליקו בכל העיר נרות בליל שבת... אך המלך שמילא תמיד את מבוקשו של הרופא הרבני אלפאכר ציווה, שכל הקראים יקבלו את דת הרבניים... חרף רצונם".
חכמינו התירו אכילת אוכל חם שהוכנס לכלי מתאים לשמירת חומו (תרמוס), אך אסור לחממו בפועל או לשמור על חומו על ידי אש או מכשיר חשמלי. המאכלים המסורתיים של העדה לימי השבת הותאמו לאכילה ללא חימום ועובדה היא שהדבר לא פגם בטעמם או בחגיגיותם ואף הוסיף טעם והדר.
בתי-הכנסת תופסים מקום מרכזי וייחודי בחיים הדתיים היהודיים-קראיים בשל מרכזיותם בעבודת האלוהים כיום, בהעדר בית המקדש. התפיסה המקובלת והנפוצה בין היהודים הקראים הינה שבית הכנסת הינו כעין "מקדש מעט", שבו האדם מתייחד עם בוראו. כפועל יוצא מכך, לבית הכנסת מיוחסת קדושה וכבוד יתרים.
הכניסה בטהרה
על כל הנכנס לבית התפילה להיות נקי וטהור בגופו ובלבושו מכל טומאה. אין נכנסים לבית-הכנסת לאחר נוגענו בכל דבר טמא ככתוב: "והזרתם את-בני-ישראל מטמאתם ולא ימתו בטמאתם בטמאם את-משכני אשר בתוכם" (ויקרא ט"ו, ל"א).
הכניסה בלבוש מתאים
הכניסה לבית הכנסת אינה יכולה להיעשות כלאחר יד, כלכל מקום. יש להקפיד על לבוש טהור, צנוע ומתאים.
הכניסה לבית-הכנסת חייבת להיעשות לאחר חליצת נעליים, אשר דורכים והולכים בהם במקומות מזוהמים וטמאים, בהתאם לכתוב: "...של-נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת-קודש הוא" (שמות ג', ה').
יש לציין שחליצת הנעליים בעת התפילה הייתה נהוגה בחלק מקהילות ישראל כגון: בתימן, פרס, בהודו ובאתיופיה
חובת כיסוי הראש במהלך התפילה נלמדת על פי היקש ממעשה הכהן בבית המקדש שחבש מצנפת על הראש בעת הקרבת הקרבנות, מאחר והקרבנות בוטלו ואת מקומם תפסה התפילה, שנאמר "...ונשלמה פרים שפתינו" (הושע י"ד, ג') מחייבים את המתפללים בכיסוי ראש בעת התפילה.
מבנה בית הכנסת
בית-הכנסת מחולק לשלשה חלקים עיקריים: האולם, ההיכל (שבו תיבת החזן בשבתות) והדביר, הוא ארון הקודש, שפניו לירושלים. עזרת הנשים בבית הכנסת מופרדת מהאולם, אך מהווה חלק ממנו.
רצפת בית הכנסת מכוסה שטיחים, ואין ספסלים, בדומה למבנה בית המקדש שהיה נעדר כסאות, ובדומה לבתי כנסת עתיקים. הדבר נעשה גם כדי שניתן יהיה לקיים בבית הכנסת את כל תנאי התפילה המוזכרים בתנ"ך.
תנאי התפילה – מעשה הגוף בתפילה
כלל אברי גוף האדם ראויים לעבודת ה' יתברך ולשירותו שנאמר בתהילים: "בָּרֲכִי נַפְשִׁי אֶת ה',וְכָל קְרָבַי אֶת שֵׁם קָדְשׁוֹ" (תהילים ק"ג 1) וכן: "לִבִּי וּבְשָׂרִי יְרַנְּנוּ אֶל אֵל חָי" (תהילים פ"ד 3) וכן: "כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה ה' מִי כָמוֹךָ" (תהילים ל"ה 10).
התפילות הכתובות במקרא מורות לאדם לשתף ולהפעיל את אברי גופו בתפילתו, השותפים בפעולתם לנפש המתפללת בדברי הפה ובהגיון הלב, שנאמר: "יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ, ה' צוּרִי וְגֹאֲלִי" (תהילים י"ט 15)
ואלה הם מצבי אברי הגוף, שלמדנו מן המקרא, והיו אלה מנהגי אבותינו, נביאינו ומלכינו הצדיקים לדורותיהם:
עמידה – ככתוב "וְלַעֲמֹד בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר לְהֹדוֹת וּלְהַלֵּל לַה', וְכֵן לָעָרֶב" (דברי הימים א' כ"ג 30).
השתחוויה – כאמור "אֶת ה'... תִירָאוּ, וְלוֹ תִשְׁתַּחֲווּ"; "וְהָיָה מִדֵּי חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ וּמִדֵּי שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ, יָבוֹא כָל בָּשָׂר לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְפָנַי, אָמַר ה'" (מלכים ב' י"ז 36; ישעיהו ס"ו 23).
כריעה – כאמור "וְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רֹאִים בְּרֶדֶת הָאֵשׁ וּכְבוֹד ה' עַל הַבָּיִת, וַיִּכְרְעוּ אַפַּיִם אַרְצָה עַל הָרִצְפָה" (דברי הימים ב' ז' 3).
בריכה – כאמור "נִבְרְכָה לִפְנֵי ה' עֹשֵׂנוּ" (תהילים צ"ה 6).
קידה – ככתוב "וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲוֻּ לַה' אַפַּיִם אָרְצָה" (נחמיה ח' 6).
נפילה (אפיים ארצה) – ככתוב "וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם"; "וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם, וַיֹּאמְרוּ: 'ה' הוּא הָאֱלֹהִים ה' הוּא הָאֱלֹהִים'" (במדבר ט"ז 22; מלכים א' י"ח 39).
נשיאת עיניים – ככתוב "אֵלֶיךָ נָשָׂאתִי אֶת עֵינַי, הַיֹּשְׁבִי בַּשָּׁמָיִם" (תהילים קכ"ג 1).
נשיאת ידיים – ככתוב "שְׂאוּ יְדֵכֶם קֹדֶשׁ, וּבָרֲכוּ אֶת ה'" (תהילים קל"ד 2).
פרישת כפיים – כאמור "פֵּרַשְׂתִּי יָדַי אֵלֶיךָ, נַפְשִׁי כְּאֶרֶץ עֲיֵפָה לְךָ סֶלָה" (תהילים קמ"ג 6).
אנו מקיימים פעולות אלה, הלכה למעשה, בכל תפילה, בין שהיא תפילת יחיד ובין שהיא תפילת ציבור, בין שהיא תפילת חול ובין שהיא תפילת שבת או מועד. כך התנהגו אבותינו במקדש ומחוצה לו, וכך ראוי לנו להתפלל.
יתר על כן, צורת תפילה זאת מאוזכרת במקורות רבניים רבים כצורת התפילה הקדומה של עם ישראל, וכצורת התפילה הראויה. כך למשל הרבני אברהם בן הרמב"ם, עודד השתחוויה בתפילה. הוא הביא את ביקורתם של אנשים בזמנו על כך שזהו חיקוי של הישמעאלים, והציג את האבסורד שבזה – כי הנוצרים (בזמנו לפחות) מתפללים לכיוון ירושלים, ואין זה אומר שאין להתפלל לכיוון ירושלים.
צורת התפילה ותוכנה
רוב התפילה שלנו מתנהלת כדו-שיח בין החזן לקהל המתפללים ומורכבת בעיקר ממזמורי התהלים ומשאר פסוקים מהתנ"ך וכן מפיוטים, מזמירות ומברכות שחוברו ע"י חכמינו ע"ה.
בית הכנסת כמקדש מעט
בית הכנסת משמש עבורנו כמקדש מעט, כפי שנאמר: "כִּי הִרְחַקְתִּים בַּגּוֹיִם וְכִי הֲפִיצוֹתִים בָּאֲרָצוֹת, וָאֱהִי לָהֶם לְמִקְדָּשׁ מְעַט בָּאֲרָצוֹת אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם". ולכן אנו מקפידים שלא לבוא אל בית הכנסת כשאנו טמאים בשל טומאה קלה ועל אחת כמה וכמה בשל טומאה בינונית או חמורה.
בורא-עולם התגלה למשה במדבר סיני מתוך הסנה וציווה אותו: "שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא". גם בהתגלות ה' ליהושע ישנו ציווי להשיל נעליים: "וַיֹּאמֶר שַׂר צְבָא ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ שַׁל נַעַלְךָ מֵעַל רַגְלֶךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עֹמֵד עָלָיו קֹדֶשׁ הוּא, וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כֵּן". בשני המקרים בהם מתגלה בורא-עולם – המקום מתקדש (כלומר הופך להיות מקום קדוש), ולכן חייבים בחליצת נעליים. היות ובית הכנסת הוא מקדש מעט, וכל יהודי מאמין שרוח הקודש שורה בבית הכנסת, לכן הוא מקום קדוש המחייב חליצת נעליים וטהורה.
אנו משתדלים לקיים את דיני הטומאה והטהרה בהתאם לכתוב בתורה אף על פי שחרב בית המקדש. וחכמינו אמרו "אם לא תרצה במה שתוכל, תוכל במה שתרצה". לכן אנו נזהרים שלא להיטמא ואם נטמא אדם, עליו לשמור החוקים והמצוות הקשורים לטומאה ולטהרה.
הטהרה היא מצבו הרוחני השלם של האדם שלא נטמא. לעומתה הטומאה מצב רוחני בו נמצא האדם, לאחר מקרים או מעשים מסוימים. טומאת המקרים נחלקת לשלוש דרגות, השונות זו מזו במשכן, בדרך טהרתן, ובשאלה אם הן מטמאות אחרים: א. טומאה קלה. ב. טומאה בינונית. ג. טומאה חמורה.
אדם שנטמא, אסור בנגיעה בקודש מדין תורה. מקובל כי לטמא אסורה הכניסה לבית הכנסת יהודי-קראי או בנגיעה בכל דבר הקשור לבית הכנסת, ולכן לפני הכניסה לבית הכנסת מוטלת על האדם חובה להיטהר.
אופן הטהרה
כדי להיטהר, בסוף תקופת הטומאה, על האדם הטמא לרחוץ את עצמו במים חיים, ולהחליף את בגדיו לבגדים טהורים (בגדים שכובסו), כפי שנאמר: "וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בְּמַיִם חַיִּים וְטָהֵר" (ויקרא ט"ו 13).
מים חיים, בהם מתאפשרת הטהרה, הם מים מתוקים הטובים לשתייה. הם יכולים להיות שאובים מבאר או מכל מקור נקי אחר, כמו שנאמר: "וַיִּמְצְאוּ שָׁם בְּאֵר מַיִם חַיִּים" (בראשית כ"ו 19). מים עומדים אינם כשרים להיות מים חיים. שלא כדעת הרבניים, אין צורך לטבול, אלא להתרחץ. רחצה במקלחת היא דרך מצוינת להיטהר.
סוגי הטומאות
טומאה חמורה
הטומאה החמורה מכול היא טומאת המת. טומאה זו אינה מחייבת נגיעה במקור הטומאה, כמו הטומאה הקלה או הטומאה הבינונית, אלא מספיקה אהילה. כלומר, מספיק שאדם יִמָּצא תחת קורת גג אחת עם אדם מת כדי שיטמא בטומאת שבעת ימים. (ה"ימים" במקרא מתחילים ומסתיימים בשקיעה).
אדם שנגע במת או היה בחדר אחד עם המת, טמא למשך שבעת ימים. ביום השביעי יש להתרחץ ולכבס את כל מה שנטמא.
טומאה בינונית
הטומאה הבינונית היא טומאה הנמשכת מעל ליום אחד, וזאת בתנאי שמקור הטומאה חלף, הטמאים בטומאה בינונית מטמאים אחרים בנגיעה. הטמאים בטומאה בינונית הינם:
הנידה – אישה במשך שבעה ימים מעת התחלת הווסת. במידה ודם הנידה לא פסק בתוך שבעת ימי הווסת, היא מוגדרת זבה. במצב כזה על האישה להמתין לסיום הופעת הדם ולספור מעת סיום ראיית הדם שבעה ימים נקיים ללא דם ולאחריהם היא יכולה להיטהר. בזמן שהמקדש היה קיים הייתה הזבה מביאה קרבן.
הנוגע בדם ראשון של הנידה–אדם הנוגע בדם הראשון שיצא בעת ווסת האישה, נטמא שבעת ימים (יכול לקרות גם בעת קיום יחסי מין בטעות עם אישה נידה).
הזב– גבר אשר לו זרימה ללא הפסקה מאיבר מינו.
היולדת– אשר התורה מגדירה בה הבדל בין לידת זכר ללידת נקבה. בלידת זכר מצווה הכתוב "וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא... וּשְׁלֹשִׁים יוֹם וּשְׁלֹשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב בִּדְמֵי טָהֳרָה". ובלידת נקבה מצווה הכתוב "וְטָמְאָה שְׁבֻעַיִם כְּנִדָּתָהּ, וְשִׁשִּׁים יוֹם וְשֵׁשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב עַל דְּמֵי טָהֳרָה" לאחר ימים אלה הייתה האישה חייבת בקרבן.
הטומאה הקלה – טומאת יום
טומאה קלה היא כל טומאה שגורמת לאדם להיות טמא עד השקיעה. מי שנטמא בטומאה קלה חייב להיטהר על מים חיים, והוא יטהר רק לאחר השקיעה הבאה. אדם עם טומאה קלה אינו מטמא אנשים או חפצים אחרים. מקורות הטומאה הקלה הם:
שכבת זרע: לאחר קיום יחסי מין שני בני הזוג טמאים עד הערב.
קרי לילה: כל מצב שבו יוצא לגבר זרע מגופו מטמא אותו עד הערב
נגיעה באישה נידה.
נגיעה בנבלת חיה מתה.
נגיעה במצורע, בזב, בזבה או בטומאת מת.
אכילה של מזון טמא (לא כשר).
אין אנו מניחים תפילין, לא בשעת התפילה ולא מחוצה לה. אין אנו מפרשים את הפסוק "וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ, וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ" (דברים ו', ח'), כמורה על קשירת דבר מוחשי אל היד ואל הראש.
אנחנו מפרשים את הקשירה כביטוי מטאפורי, כהשאלה, כשהכוונה לשינון ולימוד מצוות התורה בכל לבנו, מחשבתינו ומעשה ידינו. בכך הן תהיינה שגורות בפינו, חרוטות בזיכרוננו מול עינינו ובמעשה ידינו.
בתנ"ך השורש קש"ר מופיע בעוד מקומות כביטוי מטאפורי, להלן מספר דוגמאות נוספות למטאפורה במקרא:
"ונפשו קשורה בנפשו" (בראשית מ"ד, ל').
"והיו הדברים האלה אשר אנכי מצווך היום על לבבך...." (דברים ו', ו').
"ומלתם את ערלת לבבכם וערפכם לא תקשו עוד" (דברים י', ט"ז).
"קשרם על אצבעתיך כתבם על-לוח לבך" (משלי ז', ג').
האם מותרות התפילין?
בתורה מופיעים 4 פעמים, פסוקים כעין הפסוק בספר דברים ו' 8: "וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ, וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ". מפסוקים מעין זה למדו אחינו הרבניים על כך שיש לכתוב את 4 הפרשיות בהן מופיע ביטוי זה על קלף, לשים אותו בתוך קופסת עור ולחבר אותה עם רצועות עור למצח או ליד, תוך שהם מפרשים שטוטפות הן התפילין.
ואולם, אין זה הפירוש הנכון. פסוקים אלה הם פסוקים מטאפוריים, ואין לפרש אותם באופן מילולי וגשמי, כי לא ניתן לקשור מצוות או נפשות.
השפה העברית, מלאה בביטויים מטאפוריים בדומה לביטוי "שים לב" (שאין משמעותו שצריך לשים לב ממשי) או לביטויי "לב הים" (שאין כוונתו שיש לים לב שפועם). גם התורה משתמשת פעמים רבות במטאפורות להמחשת כוונותיה. בבראשית מ"ד 30 נאמר שנפשו של יעקב "קְשׁוּרָה בְנַפְשׁוֹ" של בנו בנימין, ואין הכוונה שהיו רצועות עור שמחברות ביניהם, אלא שהיה ביניהם קשר נפשי ורוחני. התורה מצווה אותנו "וּמַלְתֶּם אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם" (דברים י' 16), ואין הכוונה שיש לחתוך משהו בלב. ביטויים מעין "וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ" מופיעים גם במשלי, "קָשְׁרֵם עַל אֶצְבְּעֹתֶיךָ, כָּתְבֵם עַל לוּחַ לִבֶּךָ" (משלי ז' 3), כשהאם אומרת לבנה שלא לשכוח את דבריה – הוכחה שביטויים אלה הם מטאפורות ידועות.
אם כן, הפירוש הנכון של ארבעת הפסוקים הללו הוא שטוטפות הוא זיכרון, והראיה לכך היא שהכתוב בשמות י"ג 9: "וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ" מקביל לנאמר בשמות י"ג 16: "וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ". ולכן ברור שפירוש המילה 'טוטפות' הוא לא תפילין אלא זיכרון, כלומר יש חובה לשנן את התורה וללמוד אותה היטב כדי שהיא תהיה בזיכרוננו (לטוטפות ולזיכרון בין עינינו), תהיה שגורה בפינו, וגם תבוא לידי ביטוי במעשינו (כאילו קשורה לאות על ידינו) וגם נזכור ונראה אותה תמיד לנגד עינינו אותה בכל מקום שבו נלך ונימצא, כאילו היא כתובה על מזוזות בתינו.
וזאת כי הכוונה האמתית היא שנקיים את התורה ומצווֹתיה, ואת זה נוכל לעשות רק אם נלמד את התורה, ואם כל מצוות התורה (ולא רצועות עור) תהיינה כמו "מחוברות" אל נפשנו, לִבנו, ידינו, גופנו ואפילו בתינו, ויהיה לנו קשר נפשי ורוחני אליהן.
גם פרשן הפשט הרבני, הרשב"ם, נכדו של רש"י, הגיע לאותו הפירוש שהיהודים הקראים נותנים לציוויים הללו בתורה. גם הוא סבר שמדובר במאמרים מטאפוריים, ואין כוונתם לפי משמעם המילולי. הוא אמר כי "לאות על ידך - לפי עומק פשוטו: יהיה לך לזכרון תמיד, כאילו כתוב על ידך; כעין "שימני כחותם על לבך" (שה"ש ח' 6). בין עיניך - כעין תכשיט ורביד זהב שרגילין ליתן על המצח לנוי".
וְשַׂמְתֶּם֙ אֶת־דְּבָרַ֣י אֵ֔לֶּה עַל־לְבַבְכֶ֖ם וְעַֽל־נַפְשְׁכֶ֑םוּקְשַׁרְתֶּ֨ם אֹתָ֤ם לְאוֹת֙ עַל־יֶדְכֶ֔ם וְהָי֥וּ לְטוֹטָפֹ֖ת בֵּ֥ין עֵינֵיכֶֽם
התורה לא הזכירה למעשה את המונח "כשר". מדובר במונח שטבעו חכמים כדי לציין מה מותר לאכילה ומה אסור לפי חוקי התורה. התורה הגבילה את יכולתנו לאכול בכמה מישורים.
ראשית, היא התירה לנו את אכילת בשר מיני וסוגי הבהמות, החיות, הדגים והעופות הטהורים המוזכרים בתורה בסימנים או בשמות.
שנית, היא אסרה עלינו לאכול פרטים מסויימים של חיות כשהם למשל: חולים, גוססים, מוכים או בעלי מום, או שלא מלאו להם שבעה ימים.
עוד היא אסרה עלינו את אכילת הדם, וחייבה שתתבצע שחיטה, ומכאן למדים כי מחוייבת מלאכת השחיטה לכלול את כריתת הקנה, הוושט ושני הוורידים בבהמות, חיות ועופות, זאת במטרה לנקז את מרב דם הנשחט במהירות האפשרית ולהקל בכך את הכאב הנגרם בשחיטה ובנוסף מכאן נלמדת חובת הוצאת הדם על ידי המלחתו.
לבסוף גם לאחר שבעל החיים נשחט כהלכה ודמו הוצא, אסרה עלינו התורה לאכול את החלבים שהם: האליה, החלב המכסה את הקרב, שתי הכליות, החלב אשר עליהן, החלב שעל הכסלים ויותרת הכבד כולל אליית הכבשים שנאמר: "...כל-חלב וכל-דם לא תאכלו:". (ויקרא ג', י"ז). בנוסף, נאסרה עלינו אכילת גיד הנשה, ככתוב: "על-כן לא-יאכלו בני-ישראל את-גיד הנשה אשר על-כף הירך עד היום הזה...." (בראשית ל"ב, ל"ב).
המינים המותרים באכילה
לפי חלוקת התורה, קיימים ארבעה סוגים של בעלי חיים: חיות, בהמות, עופות ודגים. כל אחד מהסוגים הללו כולל הרבה מינים של בעלי חיים שונים, חלקם אסורים וחלקם מותרים לאכילה.
בחיות ובבהמות– הותרו לאכילה המינים הטהורים, אשר יש בהם שני סימנים, והם: מעלה-גרה ומפריס-פרסה-שסועה. כמו שנאמר "כֹּל מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע פְּרָסֹת, מַעֲלַת גֵּרָה בַּבְּהֵמָה – אֹתָהּ תֹּאכֵלוּ". (ויקרא י"א 3) וכל בהמה שאין בה שני סימנים אלו, אלא יחסר האחד או שניהם כאחד, היא אסורה לאכילה. כמו כן, במשנה תורה, פורטו מיני החיות המותרות לאכילה כדוגמאות, והם המינים אשר נזכרו בפסוק "אַיָּל וּצְבִי וְיַחְמוּר, וְאַקּוֹ וְדִישֹׁן וּתְאוֹ וָזָמֶר". (דברים י"ד 5).
בעופות– אין שום סימן, אלא התורה רק הבדילה את המינים הטמאים בשמם, והם 21 המינים הנזכרים בפרשת שמיני והנזכרים בפרשת ראה, וכל זולתם הם טהורים ומותרים לאכילה. אבל מפני שנעדרה מאִתנו ידיעת שמות רוב העופות, לא הותרו מהם אלא רק שבעה מינים בלבד והם: תרנגולים, ברבורים, אווזים, יונים, תורים, קורא ושליו – הידועים אצלנו כעופות טהורים בסבל ירושה דור אחר דור.
הדגים– המותרים לאכילה הם בעלי שני סימנים: סנפיר וקשקשת, כמו שנאמר: "כֹּל אֲשֶׁר לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּמַּיִם בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים – אֹתָם תֹּאכֵלוּ". (ויקרא י"א 9) הסנפיר הוא כמו הכנף בעופות, בעזרתו הוא שוחה בים, והקשקשת היא עיגולים דקים הדבוקים זה על זה בעור הדג. וכל דג שיש בו את שני הסימנים האלה גם-יחד הוא מותר לאכילה. וכשיחסר ממנו האחד או שניהם כאחד – הוא אסור לאכילה.
הפרטים האסורים לאכילה
בתוך כל אחד ואחד ממיני בעלי החיים הטהורים המותרים לאכילה, יכולים להיות גופים פרטיים (כלומר בעלי חיים פרטים בודדים), האסורים לשחיטה ולאכילה, בגלל מצבם הפרטי (הזמני או הקבוע), כגון: מוכה, חולה, גוסס, מחוסר זמן, אותו ואת בנו, טרֵפה ועוד.
מוּכה– הוא שהוכה בעץ או באבן או בחץ או בחנית או בדבר אחר ונפצע והוא עלול למות.
חוֹלה– הוא שיצא מגדר הבריאות, וניכר חוליו מִכּוֹבֶד תנועותיו ומחסרון מאכלו ומִשתהו.
גוֹסס– הוא שנטה למות, ולא נשאר עליו רושם מהחיוּת, מלבד נשימתו.
מחוּסַר זמן– הוא אשר טרם מלאו לו שבעה ימים מיום היוולדו, כמו שנאמר "שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז כִּי יִוָּלֵד, וְהָיָה שִׁבְעַת יָמִים תַּחַת אִמּוֹ". (ויקרא כ"ב 27) ונאסרה שחיטתו משום שחנן לו הכתוב חיי זמן שבעת ימים, על צד החמלה ומזה תֵּאָסֵר גם שחיטת אמו בשבעת הימים מיום היוולדו, כי אם תִּשָּׁחֵט אמו, איך יהיה תחת אמו?! ודין זה יוקש גם בחיות וגם בעופות והוא שלא לשלח את האם מעל הבנים אלא אחר שבעת ימים.
אותו ואת בנו– הוא הנשחט יחד עם בנו ביום אחד, ומזה יוקש 'אותו ואת בתו', 'אותה ואת בתה', 'אותה ואת בנה' והכלל הוא בעיקר (הורה) ופרח (צאצא), וכך בבהמות, בחיות ובעופות. והכל ממאמר "אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד". (ויקרא כ"ב 28).
הָרָה– אף היא אסורה משום 'אותו ואת בנו', כי בשחיטתה, נשחט גם עוברה ביום אחד עמה. והעובר, אף בהיותו בבטן אמו, נקרא "בן", כמו שכתוב "וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ". (בראשית כ"ה 22).
טְרֵפָה– היא הבהמה או החיה או העוף הנטרפים מידי אדם, או חיה או עוף טורפים, והיא אשר נאמר עליו "וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ, לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ". (שמות כ"ב 30) וכן תֵּאָסֵר אכילת הנבלה והיא המתה מיתה טבעית בלא שחיטה או שנתנבלה בשחיטה ממה שאמר הכתוב "לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה, לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ, אוֹ מָכֹר לְנָכְרִי", (דברים י"ד 21) ובכן הטרפה חמורה מהנבלה.
איכות פעולת השחיטה ידועה לנו מסבל הירושה דור אחד דור מזמן נֹחַ ע"ה, שהיא בכריתת ארבעת הסימנים אשר בפני הצוואר, שהם: קנה, ושט, ושני ורידים. הקנה הוא מקום הוצאת הנשימה והקול; והוושט הוא מקום הורדת המאכל והמשתה; והוורידים הם מקורות הדם שבצוואר (העורק והווריד), שעל ידי כריתתם יוצא רוב דם הנשחט מגופו.
השחיטה באופן זה נודעה גם ממה שנאמר לנוח ע"ה "אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ". (בראשית ט' 4) והוצאת הדם מבעלי החיים לא תהיה אלא בצורה הנזכרת. יחד עם זאת, ככל סבל ירושה, גם לשחיטה קיימות אסמכתאות רבות מהכתוב, אשר מהן נלמדת איכות פעולת השחיטה ואופן ביצועהּ.
הדבר נלמד בין היתר מהשם "שחיטה", אשר באמצעות היקש מ"חֵץ שָׁחוּט לְשׁוֹנָם" (ירמיהו ט' 7) ומ"זָהָב שָׁחוּט" (מלכים א' י' 16) ניתן להבין שהכוונה לביצועה באמצעות הולכה והובאה של הסכין. כמו כן, השחיטה צריכה להתבצע בצוואר, בניגוד ל"עריפה" אשר צריכה להתבצע בעורף. כמו כן, לפי סיפור עקידת יצחק, נלמד שהשחיטה צריכה להתבצע עם מַאֲכֶלֶת, אשר היא סכין שחיטה חדה מאוד ש'אוכלת' את הבשר.
עלינו לדעת כי מזמן הבריאה ועד זמן נוח ע"ה, לא היו האנשים נוהגים בשחיטה, אלא היו נוהגים ב"אבר מן החי", כלומר שבעוד הגוף חי היו מסירים מעליו את האבר הנבחר להם ואוכלים אותו. ובזה היו מכאיבים לבעל החי כאב גדול זמן רב, וזאת הייתה אכזריות ומידה רעה. ובנוסף, שהדם היה נבלע ונשאר בתוך הבשר, וכך היה נאכל גם הדם, שהיה הכתוב עתיד לאוסרוֹ באיסור גמור. ולזה נאמר: "וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר", (דברים י"ב 23) כלומר בעוד דמו בו, כי הדם הוא הנפש. ולכן יש לשחוט באופן שבו יצא מירב הדם ולכן חייבים לשחוט גם את העורק והווריד שבצוואר החיה.
ומזה נאסר לאכול אבר מן החי, אלא רק על ידי שחיטה, כדי להקל על כאב הנשחט ולשפוך את דמו כדי שלא יֵאָכל. ויש לבצע את השחיטה באופן שבו לא יוסף לבעל החיים כאב נוסף על כאב השחיטה. כמו כן, חובה עלינו לשפוך את דם הבהמות על הארץ, כפי שנאמר "עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם" (דברים י"ב 16.). ואת דם החיות והעופות עלינו לכסות בעפר, כפי שנאמר "וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר" (ויקרא י"ז 13).
לאחר שנשחט הגוף (הפרט, בעל החיים הבודד) כדין וכהלכה, כמבואר לעיל, יֵאָסרו ממנו שלושה דברים: דָּם, חֵלֶב וגִיד הַנָּשֶׁה.
הדם– הדם אסור בכל מיני בעלי החיים, ואפילו בדגים, ממה שנאמר "דַּם כָּל בָּשָׂר לֹא תֹאכֵלוּ, כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ הִוא" (ויקרא י"ז 14).ושילש הכתוב באיסורו כדי שלא יהא קל בעיני האדם לאכלו, כיוון שהוא יוצא מגוף המותר בהנאה. ולכן גדרוֹ הכתוב בכָרֵת, כמו שנאמר "כָּל אֹכְלָיו יִכָּרֵת". (ויקרא י"ז 14)ומפני שגדר הכתוב את אכילת הדם בעונש כָּרֵת, החמירו החכמים ע"ה וחייבו בניקור הבשר, כלומר הוצאת עורקי הדם מכל הגוף, בחיה ובבהמה, חוץ מן הראש (שעורקיו רחבים ודמו יוצא ברחיצה ובמליחה). וכן חייבו ברחיצה ובהמלחת הבשר בכל המינים, וגם חייבו להסיר את הקצף מעל שולי הקדרה בעת הבישול, באופן שלא יישאר רושם דם כלשהו בתוך הבשר. ועל הטחול והכבד הזהירו שלא לאוכלם על ידי בישול במים, אלא על ידי צלי אש בלבד.
הַחֲלָבִים– התורה אסרה את אכילת החלבים שמוצאם בשור, בשה-כבשים ובשה-עזים. איסור אכילתם אינו בגלל טומאתם, אלא מפני קדושתם, כי הם היו מוקרבים על המזבח, מפני שהם המשובחים בכל חלקי הגוף. ועל איסור אכילת החלב כתוב "חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם, כָּל חֵלֶב וְכָל דָּם לֹא תֹאכֵלוּ". (ויקרא ג' 17).החלבים שאסר הכתוב את אכילתם הם שישה: 1. החלב המכסה את הקרב; 2. החלב שעל הקרב; 3. החלב שעל הכליות; 4. הכליות עצמן; 5. יותרת הכבד; 6. הָאַלְיָה.
גיד הנשה– האיסור קיים בבהמות ובחיות בלבד, ולא בעופות. ואיסור אכילתו בא לזכר צליעת יעקב אבינו ע"ה ופגיעת ירכו, בהאבקו עם המלאך, כמו שנאמר: "עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה אֲשֶׁר עַל כַּף הַיָּרֵךְ עַד הַיּוֹם הַזֶּה, כִּי נָגַע בְּכַף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּגִיד הַנָּשֶׁה" (בראשית ל"ב 33).ויש הנוהגים להחמיר ולא לאכול את גיד הנשה בכל חי, כלומר גם בעופות.
החובה לכרות בשחיטה את כל ארבעת הסימנים
בבסיס החיוב בשחיטה עומדת מצוות איסור אכילת הדם, ומטרת השחיטה היא הוצאת הדם, ולכן החובה והעיקר הם כריתת ארבעת הסימנים גם יחד. לכן, כדי שהשחיטה תהיה כשרה, צריך לכרות את ארבעת הסימנים (ושת, קנה ושני הוורידים), בבהמות, בחיות ובעופות.
לעומת זאת, בהלכה הרבנית החיוב הוא רק על שחיטת הקנה והוושט ואין כלל עניין בשחיטת הוורידים. כדברי הרמב"ם, במשנה תורה, הלכות שחיטה, א', ט': "וכמה הוא שיעור השחיטה? שני הסימנין שהן הקנה והוושט". הרבניים מכשירים שחיטה ברוב סימן אחד משני אלה, בעוף, וברוב שניהם בבהמות ובעופות, כלומר רוב הקנה והוושט. חיתוך הוורידים אינו חלק אינטגרלי מהשחיטה הרבנית. ניתן לשחוט לדעתם בלי לחתוך אותם. במצב כזה חותכים את הקנה והוושט בלבד. ואין זה צריך להיות כך.
איסור שחיטת הבהמה ההרה
כפי שהובהר, חל איסור חמור על שחיטת בהמה הרה, והוולד המת נחשב לנבלה. בין החכמים הקראיים קיימת התנגדות גורפת למעשי היהדות הרבנית בה מתירים לשחוט את ההרה המעוברת (חיה בהריון), ומכשירים הן את אכילת בשר האם והן את בשר הוולד (אפילו ללא שחיטה).
מצב כזה נקרא לדעת הרבניים "בן פקועה", שהוא ולד שנמצא בבטן הבהמה לאחר שחיטתה, בין חי ובין מת, ומותר לדעתם באכילה כחלק מגוף הבהמה, ואינו צריך שחיטה נוספת על שחיטת אמו.
כך למשל רמב"ם, משנה תורה, הלכות שחיטה, י"ב, ח' ציין כי "מותר לשחוט את המעוברת". וכן במשנה, חולין, ד', ה': "השוחט את הבהמה... ומצא בה בן תשעה חי – ... חכמים אומרין, שחיטת אימו מטהרתו. ורבי שמעון שזורי אומר, אפילו הוא בן חמש שנים, והוא חורש בשדה – שחיטת אימו מטהרתו". יש לציין שדעת ר' מאיר במשנה, היא כדעת הקראים, שהוולד טעון שחיטה, ושהמעשה אסור מפני "אותו ואת בנו" אך דעתו לא התקבלה אצל הרבניים כהלכה.
איסור אכילת האליה
הרבניים אוכלים את הָאַלְיָה, שהיא מהחלבים האסורים, ואף מוסיפים אותה לבישול במאכלים רבים כמו שווארמה.
בתורה מופיע שלוש פעמים האיסור "לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ". בשמות כ"ג 19; בשמות ל"ד 26; ובדברים י"ד 21. כוונתה של מצווה זאת ברורה ממשמעה. חל איסור לבשל גדי, עם הֶחָלָב של אמו. ועל פי היקש ההגברה יש ללמוד שהכוונה היא לאיסור בישול כל צאצא (פרח) עם חלב אמו (עיקר). וכך למשל הזכיר רש"י שהכוונה היא לוולד רך ולא רק לצאצא של עז: "כל מקום שנאמר גדי סתם – אף עגל וכבש במשמע" (רש"י על שמות כ"ג). ומאיסור זה נלמד גם איסור אכילת הצאצא עם חלב האם שלו, כי תכלית הבישול היא האכילה.
חכמים העלו שתי סיבות לאיסור זה. הראשונה, שמדובר במצווה הדומה לאיסור "אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד", (ויקרא כ"ב 28.) והיא להרחיקנו ממידת האכזריות והציניות שבשחיטת האם והבן ביום אחד ובישולם יחד, כדי להרגיל את עם ישראל למידת הרחמים. עם דעה זאת הסכימו גם פרשני פשט רבניים. רשב"ם על שמות כ"ג אמר: "וגנאי הדבר ובליעה ורעבתנות לאכול חלב האם עם הבנים. ודוגמא זו ב'אותו ואת בנו' ו[מצוות] שילוח הקן". רמב"ן על דברים י"ד אמר: "יאסור אותו, להיותנו קדושים... שלא נהיה עם אכזרי לא ירחמו שנחלוב את האם ונוציא ממנה החלב שנבשל בו הבן".
סיבה נוספת למצווה זאת היא להרחיק את עם ישראל ממנהגי העבודה הזרה והאמונות הזרות שהיו הגויים מתנהגים בהם, והיו מבשלים גדי בחלב אמו כחלק מפולחנם. עם דעה זו הסכימו גם הרבניים רמב"ם, ספורנו ואברבנאל.
איסור זה חל רק על האם והצאצא שלה, ולא כדעת הרבניים שאסרו אכילת כל בשר עם חלב, ואף חייבו מרחק של מספר שעות ביניהם, ואף אסרו בגזרה מדרבנן עוף עם חלב (כשאפילו אין לאמו חלב). הרבניים אמרו והטעו שכוונת הפסוק "לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ" היא לאיסור אכילה, בישול או הנאה מבשר חַיָּה, עוף או בהמה טמאה וחלב עִמּוֹ (יחד אִתו). הם הסתמכו על כך שהפסוק "לא תבשל גדי בחלב אמו" כתוב שלוש פעמים בתורה, כדי להוציא איסורים אלה. ראו: תלמוד בבלי, חולין, קי"ג, ע"א; קט"ו, ע"ב. אך יש לדעת שאין כל אפשרות ללמוד ממספר הפעמים שבהן נשנה האיסור את פירוש המצווה עצמה.
אמר הכתוב בספר במדבר ט"ו 38: "וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת". ולכן נוהגים היהודים הקראים להטיל בציציות פתיל בצבע תכלת. אין אנו מוסיפים למצווה ואומרים שצבע התכלת צריך לבוא מחילזון מיוחד שיוצא מן הים פעם בכמה שנים.
הטלית היא בגד עם ארבע כנפות שעליו מחברים את הציציות. אין הבדל בין הטליתות הקראיות לבין הרבניות, מלבד זאת שהיהודים הקראים נמנעים מכך שיהיה שעטנז בציציות ובטלית, ואילו אצל הרבניים אין זה אסור.
וְעָשׂ֨וּ לָהֶ֥ם צִיצִ֛ת עַל־כַּנְפֵ֥י בִגְדֵיהֶ֖ם לְדֹרֹתָ֑םוְנָ֥תְנ֛וּ עַל־צִיצִ֥ת הַכָּנָ֖ף פְּתִ֥יל תְּכֵֽלֶת

לפי התורה, הנישואים נעשים תקפים ע"י קיום שלושת התנאים הבאים, הנלמדים מתוך התורה, הנביאים והכתובים:מוהר (מתן סכום כסף או שווה כסף מאת הגבר לאישה), כתב (שטר הנישואין, אשר מבטא את ההסכמות בין בני הזוג) וביאה (רצון לבוא בברית הנישואים). קיומם של שלושת התנאים הללו גם יחד, מביא לכך שהנישואים יהיו תקפים.
יש לציין שכל התעודות אצלנו (נוסח הכתובה והגט) נכתבו מאז ומתמיד בעברית , בשפת הקדש.
מטרתם של הנישואים הוא להקים בית, שהוא היחידה הקטנה ביותר בחברה, ככתוב בתורה: "עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ | וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד" (בראשית ב' 24).
התנ"ך מייחס חשיבות מרובה לאישה ולזכויותיה. רבים הפסוקים המהללים אותה, ולא מעט נשים הגיעו לגדולה בחכמתן ובגבורתן. חכמינו הדבקים במסורת הביעו את יחסם החיובי לאישה בספרי הפרשנות, בשטר הנישואים בין בני הזוג ובחיי היום-יום. כך למשך, אין אנו מברכים "ברוך שלא עשני אשה", והלא זכר ונקבה ברא אותם הקב"ה, אלא גם הזכר וגם הנקבה מברכים: "ברוך אתה... הבוראי בצלם אנוש, תולעת יעקב".
איסור עריות
אחד האיסורים החמורים בתורה הוא איסור עריות, שהוא, איסור קיום יחסי מין בין קרובים מסוימים, כפי שמצווה התורה וכפי ההיקש הנובע מן הכתובים. אם כתוב שאיסור החיתון חל גם על אחות האב או על אחות האם, מתחייב מזה שאין נערה מותרת להתחתן עם אח האב או אח האם, שהוא דודה. אחינו הרבניים התירו, דבר זה נוגד את תפיסת מצוות התורה.
ייחוס הצאצאים
הייחוס במקרא הוא תמיד לאב, והיהודי הוא מי שאביו מזרע ישראל, כמו שמצאנו בספר במדבר ד', מ"ב : "ופקודי משפחות בני מררי למשפחתם לבית אבתם". וכן כתוב: "...למען לא-יקרב איש זר אשר לא מזרע אהרן הוא..." (במדבר י"ז, ה'). לעומת ההלכה הרבנית הטוענת כי יהודי הוא הנולד מאם יהודייה ולא חשוב מי אביו.
כשם שהנישואים נעשים ברצון, כך הגירושים צריכים להיעשות ברצון בני הזוג, ולכן אסור לאדם לגרש את אשתו בניגוד לרצונה, אלא אם כן מצא בה ערוות דבר, שנאמר: "....כי-מצא בה ערות דבר..." (דברים כ"ד, א'). האשה רשאית אצלנו לבקש גט מסיבות מוצדקות ואם הבעל מסרב לתת גט, יכול בית דין לאשר לה אותו. מתנגדים אנו לדעת בית הלל המחמירים בפירוש הפסוק "כי מצא בה ערות דבר" קלקול כלשהו במילוי חובות האשה כלפי הבעל והמשפחה, כגון ש"הקדיחה את תבשילו". וכן מתנגדים אנו לדעתו של רבי עקיבא האומר: "אפילו מצא אחרת נאה ממנה" (רשאי לגרש אשתו) שנאמר: "...והיה אם-לא תמצא-חן בעיניו..." (דברים כ"ד, א').





קביעת ראשי החודשים
התורה מצווה כי יש לחגוג את המועדים במועדם כפי שנקבעו על ידי האל יתברך, כפי שכתוב: "אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ, אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם" (ויקרא כ"ג, ד').
כפועל יוצא מכך, אסור לנו לשנות את מועדם של החודשים כדי להתאימם לנוחיותנו האישית, מצבנו הכללי או כל סיבה אחרת כי זמני המועדים הם ימי התוועדות של הקב"ה עם עם ישראל. באותם מועדים פתוחים שערי שמים לקבל תפילותינו ותחנונינו. שיקולי נוחיות אישיות, אשר בגללם נדחים חגים ומועדים ממה שנקבע בתורה, היו זרים לכל נביאינו.
עקב כך, קידוש ראשי החודשים ביהדות הקראית מתבצע כפי שהתבצע על ידי כל אבותינו מאז ימי מתן תורה. ראיית סהר הירח החדש הינה הסימן לראש החודש החדש, שעל פיו נקבעים כל שאר ימי החודש.
בזמן המלכות חברי בית-הדין היו מתיישבים ומקבלים עדות מאלה אשר ראו את הירח החדש, והיו חוקרים אותם עד היותם משוכנעים כי קיבלו עדות נאמנה. לקידוש על-פי ראיית אור הירח קראו חכמינו "דעת הברור", כי זוהי הידיעה הוודאית. כאשר נבצר מיכולת חכמינו לקבל עדות על זיהוי אות – התחדשות אור הירח, מסיבות מִקריוֹת של עננות, אובך וכדומה, נסמכו על דרך שלדעתם מביאה את הידיעה הקרובה ביותר לאמת ולזו קראו "דעת ההקרבה", שנחשבה בעיניהם כראייה ממש. הקרבה אשר לא עמדה במבחן המציאות – דחו אותה.
לעומת זאת, ביהדות הרבנית על זרמיה, נקבעו כללים המשנים את המועדים, לדוגמא: נקבע שחג הפסח לא יחול בימים ב', ד', ו'; ואילו ראש השנה לא יחול בימים א', ד', ו' ; ויום כיפור לא יחול בימים א', ג', ו'. עקב כך, לא תמיד חלים החגים לפי הלוח העברי הרבני באותם ימים שאנו חוגגים אותם בהם, וקיים הפרש של יום או יומיים בתאריכי החגים.
קידוש החודש על-פי ראיית הירח הוא הלכה קדומה בישראל. הלכה זו, מהווה אחד המאפיינים של מקיימי מצוות התורה באופן מקורי, ומהווה דוגמה לייחוד דרך המקרא מהדרך הרבנית. לכן דאגו חכמי הקראים להנציח זאת בספרי התפילה ובשטרות הנישואין.
בתפילה– הקהל מאמת "וראשי חודשים בראיית הירח - אמת".
בטקס הנישואין –החתן והכלה נשבעים "לשמור את מועדי ה' המקודשים בראיית הירח" וחותמים על כך.
התנ"ך כולל בתוכו את מובן קידוש החודשים לפי ראיית הירח כעולה מן המשמע של המלים "אות", "ממשלה", "עֵד" ו"חודש".
אוֹת– ככתוב: "וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִים" (בראשית א' 14).
מֶמְשָׁלָה– ככתוב: "אֶת הַיָּרֵחַ וְכוֹכָבִים לְמֶמְשְׁלוֹת בַּלָּיְלָה" (תהילים קל"ו 9).
עֵד– ככתוב: "כְּיָרֵחַ יִכּוֹן עוֹלָם וְעֵד בַּשַּׁחַק נֶאֱמָן סֶלָה" (שם, פ"ט 38).
חֹדֶש– ככתוב: "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם" (שמות י"ב 2).
ההתפתחות הטכנולוגית, קידום הידע האסטרונומי ולמידת ממצאי תצפיות אור הירח אִפשרו לנו להגיע לתוצאות חישוב שמאפשרות לנו לדעת מה הוא התאריך בו תתאפשר באופן טבעי וללא הפרעות זמניות הראייה הראשונה של הירח בצורה המדויקת ביותר, לעקרון זה קראו חכמינו "אפשרות הראייה".
הבדל נוסף בין לוח השנה הקראי ללוח השנה הרבני נעוץ בעקרון עיבור השנה. כידוע, לוח השנה העברי מבוסס על מחזור הירח, ועיבור השנה נועד להתאים אותו לעונות השנה התלויות במחזור השמש. ביהדות הקראית הקפידו על מצוות מציאת האביב בארץ ישראל, גם לאחר היציאה לגלות. העיקרון המקראי לפיו מועדי השנה חייבים להיות מתאימים ללוח הזמנים העונתי של עולם החקלאות (חג האסיף, חג הקציר), ולכן יש להכריע אם לעבר שנה באמצעות עיקרון חקלאי, המכונה "מציאת האביב", ככתוב: "שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב".
ומה זה "אביב"? אביב הוא מצב מיוחד של הבשלת השעורה, שכן נאמר: "כִּי הַשְּׂעֹרָה אָבִיב". אם עד סוף חודש אדר השעורה טרםהבשילה ולא הגיעה למצב אביב (משמעותו שלא יתאפשר קציר השעורים בחג המצות, ולא תתאפשר הנפת העומר), יש להוסיף חודש נוסף לשנה חודש השלושה עשר ששמו אדר ב'.
ביהדות הרבנית הונהג לוח עברי קבוע שבו השנים המעוברות נקבעות מראש במחזוריות של 7 שנים מעוברות בכל 19 שנים.
וְהַפִּשְׁתָּ֥ה וְהַשְּׂעֹרָ֖ה נֻכָּ֑תָהכִּ֤י הַשְּׂעֹרָה֙ אָבִ֔יב וְהַפִּשְׁתָּ֖ה גִּבְעֹֽל
לקראת חג המצות אנו מנקים באופן יסודי ומכשירים את כל הרכוש אשר ברשותנו. במהלך החג אנו נוהגים לאכול מאכלים מתוצרת בית או מאכלים שאין כל חשש לכשרותם כגון מאכלי בשר, ירקות ופֵרות.
היין לחג נעשה מצימוקים מושרים במים, הנסחטים לפני הארוחה. הסיבה לכך היא שיין שכר מכיל אלכוהול, המופק בתהליך של החמצה על ידי שמרים, ולכן אסור בשתייה.
גם את המצות אנו נוהגים להכין בביתנו וכל משפחה ומשפחה בדייקנות יתרה אופים את המצות מקמח מיוחד לשבעת ימי מצה אשר נמכר במרכזים הקהילתיים.
כמו כן אין אנו מקבלים את הרעיון הנקרא "מכירת חמץ", היות שמדובר בעקיפה פסולה של דבר תורה: "שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל מַחְמֶצֶת וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל בַּגֵּר וּבְאֶזְרַח הָאָרֶץ". לכן אין להשאיר חמץ בכל צורה שהיא בבית.
ההגדה
ההגדה של פסח הנקראת בליל הסדר, מספרת את סיפור יציאת מצרים ונפלאותיו כפי שמופיעים בספרי התורה, ודברי הלל, שבח והודיה לשם, כפי שנכתבו בתורה, בנביאים ובכתובים. כל המסובים משתתפים בקריאת ההגדה בשירים ובלחנים ונעימות שהועברו מדור לדור, ההגדה כוללת את הברכה על היין ועל המצות (לחם עוני) וברכת המזון.
ליל הסדר
בני המשפחה מסובים סביב לשולחן החגיגי שבו ערוכים המאכלים המסורתיים: צלי כבש, מצות, ירקות מבושלים, מרור, סלטים, עלי גפן ממולאים ועוד.
אין נוהגים במנהג של ארבע כוסות של יין, וכפי שהוזכר לעיל, אין להשתמש ביין אלכוהולי לברכת "בורא פרי הגפן".
לכל אחד מהחגים והמועדים בלוח השנה העברי קבעה התורה תאריך קבוע. כך למשל: יום תרועה נופל תמיד בא' בתשרי, וחג המצות תמיד נופל בט"ו בניסן. החג היחיד שהתורה לא קבעה לו מועד קבוע הוא חג השבועות.
במקום תאריך קבוע, התורה מצווה אותנו ב'מצוות עשה' לספור חמישים ימים, הבאים בתור "שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת" (דברים ט"ז, ט')החל מיום שמוגדר בתורה כ"מָּחֳרַת הַשַּׁבָּת", או כ"הָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה", ולסיים את הספירה ביום חג השבועות, שצריך להיות ממחרת השבת השביעית:
"וּסְפַרְתֶּם לָכֶם, מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם, אֶת-עֹמֶר הַתְּנוּפָה: שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת, תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת, תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם; וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה, לַה' (ויקרא כ"ג, ט"ז).
מזאת, ברור כי מטרתה של ספירה זו, הינה להודיע את מועדו של חג השבועות, שלא קבעה לו התורה תאריך קבוע, אלא הוא יכול לפול בכל שנה בתאריך אחר, ובלבד שהוא ייפול ביום שמוגדר כ"מחרת השבת השביעית".
מה היא "השבת" ומה היא "מחרת השבת"?
פירוש על דרך הפשט, מחייב להבין שמשמעות המילה הַשַּׁבָּת מיוחסת לשבת בראשית, כלומר ליום השביעי בשבוע, וזאת בשל ה"א הידיעה, המיידעת את המילה 'שבת', ומחייבת שזו תהיה שבת ידועה וברורה, וזו יכולה להיות רק היום השביעי בשבוע. שלושת הרגלים מוגדרים כשבתון ומקרא קודש, ואף פעם לא הוגדרו כשבת בספר התנ"ך.
מכאן מתקבל כי ספירת חמישים היום מתחילה תמיד ביום ראשון בשבוע (זאת אומרת היום לאחר השבת, כלומר "מחרת השבת") וחג השבועות תמיד מתקיים ביום ראשון בשבוע, שהינו "מחרת השבת השביעית".
אז מתי מתחילים לספור?
על פי התורה התחלת הספירה הינה תמיד ביום ראשון בשבוע שבתוך חג המצות, בעוד שביהדות הרבנית מתחילים לספור ביום שלאחר היום הראשון של חג המצות, כלומר ט"ז בניסן. מכאן, שספירה זו מסתיימת גם בתאריך קבוע בלוח השנה (ו' בסיוון), בעוד שהתורה לא קבעה למועד זה תאריך קבוע.
בעקבות כך נוצר פער בספירה בין היהדות הקראית לבין היהדות הרבנית. להלן הסבר המתאר את שתי הספירות וההבדל ביניהן:
נניח כי חג המצות מתקיים ביום שני.
לפי הספירה של אחינו הרבניים (שבה מגדירים את המועד כשבת) הספירה מתחילה לאחר חג המצות,כלומר ביום שלישי לשבוע.
לפי הספירה שלנו, הספירה מתחילה לאחר השבת בתוך שבעת הימים של חג המצות, כלומר ביום ראשון לשבוע.
מדוע צריך לספור החל מיום ראשון ולא ממחרת המועד?
שבת היא שבת, כלומר היום השביעי בשבוע. ואין כל בסיס או אחיזה בכתוב לטענה הרבנית כי חג הינו שבת, שממנה צריך להתחיל לספור. המפתח להבנת הטענה השגויה של הספירה התלמודית נמצא בהבנת המילה "השבת".
ה"א הידיעה במלה הַשַּׁבָּת מתכוונת לשבת בראשית ולא לכל שבת. כלומר יום השבת ולא למועד.
במידה ולא מיום ראשון בשבוע, מחרת השבת, הרי שלמרות שיש שבע שבתות בראשית, בספירה, אך ספירה זו לא עולה בקנה אחד עם הכתוב שמצווה כך:"עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת, תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם; וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה, לַה'".כלומר, הספירה הרבנית לא מסתיימת לאחר השבת השביעית לפי הכתוב בתורה, מכיוון שהיום לפני חג השבועות לפי ספירתם אינו שבת!
אם לפי פרשנות הרבניים, החג הוא שבת, הרי שהם סופרים לכל הפחות שמונה שבתות, שכן יש להכליל את שביעי עצרת (שביעי של פסח) בספירה, בנוסף לשבתות בראשית שבתוך ימי הספירה, ואז בלי ספק יש לפחות 7 שבתות בראשית ובנוסף מועד אחד, כלומר שמונה שבתות לפי גישתם.
התורה מצווה אותנו "שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר לָךְ". כלומר, לא נדרש רק שיהיו שבע שבתות בתוך הספירה, אלא שהם יהיו בתור שבועות שלמים. ושבוע, להבדיל משבוע ימים, הוא תקופת הזמן שבין יום ראשון לבין יום שבת.
לא לחינם התורה לא הגדירה מועד קבוע לחג השבועות. הסיבה היא שמכיוון שהתחלת הספירה היא אינה בתאריך קבוע – אין גם תאריך קבוע לסיום, אלא רק יום קבוע לסיום "מחרת השבת", כלומר יום ראשון.
מהתיאור התנ"כי היחיד לספירת העומר, אותו מוצאים בספר יהושע, למדים כי בני ישראל אכלו "מֵעֲבוּר הָאָרֶץ, מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח"(יהושע ה', י'-י"א), אכילת הפסח מתקיימת בערב ה-14 בניסן, ומחרת הפסח הוא היום שלאחר קרבן הפסח, כלומר היום הראשון של חג המצות ה-15 בניסן. אילו היה הפרוש הרבני נכון ויום הנפת העומר הוא אכן ה-16 בניסן, אז בני ישראל אכלו מתבואת הארץ קודם ליום בו הותר להם. ולכן במקרה זה שערב הפסח היה ביום שבת, הנפת העומר הייתה גם ממחרת השבת בשבוע וגם ממחרת החג.
מתי סופרים את הימים מיום הנפת העומר?
הספירה צריכה להתבצע בזמן תפילת הבוקר ולא בזמן תפילת הערב היות וכתוב: "...מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם, אֶת-עֹמֶר הַתְּנוּפָה", שמשמעותה הקרבת לחם הביכורים שהתבצעה בבוקר ועל כן הספירה מחויבת להיות גם בבוקר ולא בערב. זהו הבדל נוסף בין היהדות הקראית לבין הרבניים, שמתחילים את ספירתם מהערב.
ימי הספירה כימי שמחה
את הימים עד לחג השבועות שמיוחס לקבלת התורה בהר סיני, מאת בורא עולם, החשיבו חכמינו ע"ה כימי שמחה כפי שמוסבר בספר 'יריעות שלמה', הפרק הראשון היריעה ההא', עמוד 40,ספר שנכתב ע"י החכם שלמה בן אפידה הכהן בשנת ה'תרכ"ב (1860), בקושטא (איסטנבול):
"ומה שציווה הכתוב בספירת חמישים יום, אלה הוא כי מטבע האדם בהיותו מקווה לאיזו טובה מונה ימים ושעות ודקים לקרב יום הטובה אליו. וידוע כי תכלית החמישים יום הוא היום שנגלה הקדוש ברוך הוא לעמו על הר סיני, וכמו שהבטיח הקדוש ברוך הוא למשה רבינו עליו השלום בסנה בתחילת היגלותו לו כמו שכתוב: "בְּהוֹצִיאֲך את-הָעָם, מִמִּצְרַיִם, תַּעַבְדוּן אֶת-הָאֱלֹהִים, עַל הָהָר הַזֶּה (שמות ג, י"ב)"
נוסף על כך, תקופת האביב, הפריחה שיש בה, והקציר שבא בה בעת שקוצרים את הקציר, את יגיע העבודה של השנה, הינה תקופה שבה האדם נמצא בשיא אושרו, וחייב להודות לאל יתברך.
מנהגי תפילה בשבע השבתות של ספירת העומר:
בתפילת שבע שבתות, נהגו להוסיף קטעים רבים שמלמדים על שמחה, המבטאת את שמחת הקציר, בעת ימי הספירה.
מעבר לתוספות שאנו מוסיפים בתפילת הבוקר בשבת, נהוג לקראת שקיעת השמש להגיע לבית הכנסת ולקרוא את פרק קי"ט בתהילים המתחיל במילים "אשרי תמימי דרך", ואחריהם ט"ו שירי המעלות מספר תהילים המרמזים על הדבקות בתורה וההליכה בדרכיה, שכן בכל אחד מהפסוקים מרומזת התורה במילה אחרת.
שבועות הוא המועד היחיד שמועדו המפורש אינו מצוין בתורה. על ספירת העומר כתוב בתורה: "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם, מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם, אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה: שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת, תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת, תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם; וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה".
"מחרת השבת" הוא לעולם יום ראשון בשבוע. המילה "שבת" בפסוק מודגשת בהא הידיעה (הא הידיעה תבוא על הדבר הידוע), והשבת ידועה לכול לפי הכתוב: "זָכוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת, לְקַדְּשׁוֹ".אילו הייתהכוונת הכתוב ליום אחר חוץ מהשבת הידועה, היה מזכיר זאת. לכן ספירת העומר מתחילה תמיד ביום ראשון בשבוע, למחרת השבת הסמוכה למועד, ולכן יום החמישים הוא חג השבועות, המתרחש אף הוא לעולם ביום ראשון בשבוע. ביהדות הרבנית ספירת העומר מתחילה למחרת יום טוב הראשון של חג המצות ולכן חג השבועות חל תמיד בתאריך קבוע ו' בסיון. (החודש השלישי לחודשי השנה).
שִׁבְעָ֥ה שָׁבֻעֹ֖ת תִּסְפׇּר־לָ֑ךְמֵהָחֵ֤ל חֶרְמֵשׁ֙ בַּקָּמָ֔התָּחֵ֣ל לִסְפֹּ֔ר שִׁבְעָ֖ה שָׁבֻעֽוֹת
בספר ויקרא נקרא היום הראשון לחודש השביעי בשם "ׁשַּבָתֹון זִכְרֹון ּתְרּועָה" ובספר במדבר נקרא "יֹום ּתְרּועָה". ככתוב:
"ּבַחֶֹדש הַשְבִיעִי ּבְאֶחָד לַחֶֹדש יִהְיֶה לָכֶם שַּבָתֹון ִזְכרוֹן ְּתרוָעה מְִקָרא ֹקֶדש" (ויקרא כג 24).
"ּובַחֶֹדש הַשְבִיעִי ּבְאֶחָד לַחֶֹדש מְִקָרא ֹקֶדש יִהְיֶה לָכֶם ּכָל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה ֹלא תַעֲשּו יוֹם ְּתּרוָעה יִהְיֶה לָכֶם"(במדבר כט 1)
במקרא לא פורש באמצעות מה מריעים. בתהילים נאמר: "ּתְִקעּו בַחֶֹדש שֹופָר ּבַּכֵסֶה לְיֹום חַּגֵנּו" (תהילים פא' 4), ז"א בכל ראש חודש נהגו לתקוע בשופר בבית המקדש ולא יחדו תקיעת שופר ליום תרועה. עוד נאמר בספר במדבר "וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת עַל עֹלֹתֵיכֶם וְעַל זִבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם וְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי אֱלֹהֵיכֶם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם." (במדבר י' 10).
לפי הכתוב, זהו יום שבתון שבו אסורה מלאכה, ובו יש להקריב קורבנות מיוחדים, אבל במקרא אין רמז להיותו של יום תרועה ראש השנה.
המונח "תרועה" פירושו השמעת קול (צעקה) של המוני בני אדם לשמחה, או לאבל או למלחמה. ולהן מספר אסמכתאות מהתנ"ך:
"וְאֶת הָעָם צִוָּה יְהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר לֹא תָרִיעוּ וְלֹא תַשְׁמִיעוּ אֶת קוֹלְכֶם וְלֹא יֵצֵא מִפִּיכֶם דָּבָר עַד יוֹם אָמְרִי אֲלֵיכֶם הָרִיעוּ וַהֲרִיעֹתֶם".(יהושע ו' 10).
"לְכוּ נְרַנְּנָה לַיהוָה נָרִיעָהלְצוּר יִשְׁעֵנוּ:נְקַדְּמָה פָנָיו בְּתוֹדָה בִּזְמִרוֹת נָרִיעַ לוֹ" (תהילים צה' 1-2).
"וְאֵין הָעָם מַכִּירִים קוֹל תְּרוּעַת הַשִּׂמְחָה לְקוֹל בְּכִי הָעָם כִּי הָעָם מְרִיעִים תְּרוּעָה גְדוֹלָה וְהַקּוֹל נִשְׁמַע עַד לְמֵרָחוֹק" (עזרה ג' 13).
" רָנִּי בַּת צִיּוֹן הָרִיעוּיִשְׂרָאֵל שִׂמְחִי וְעָלְזִי בְּכָל לֵב בַּת יְרוּשָׁלִָם"(צפניה ג' 14)
"וּבְהַקְהִיל אֶת הַקָּהָל תִּתְקְעוּ וְלֹא תָרִיעו" ( במדבר י' ).
ביהדות הקראית משמיעים קול תרועת שמחה, של המוני בני אדם המגיעים לתפילה החגיגית של יום תרועה. ואין משמיעים ביום תרועה תקיעת השופר, שאינו התייחד ליום תרועה.
בספר עזרא פרק ח' מסופר שכל העם התאסף לשמוע את דברי התורה ביום תרועה "וַיָּבִיא עֶזְרָא הַכֹּהֵן אֶת-הַתּוֹרָה לִפְנֵי הַקָּהָל, מֵאִישׁ וְעַד-אִשָּׁה, וְכֹל, מֵבִין לִשְׁמֹעַ--בְּיוֹם אֶחָד, לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי: וַיִּקְרָא-בוֹ לִפְנֵי הָרְחוֹב אֲשֶׁר לִפְנֵי שַׁעַר-הַמַּיִם, מִן-הָאוֹר עַד-מַחֲצִית הַיּוֹם--נֶגֶד הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים, וְהַמְּבִינִים; וְאָזְנֵי כָל-הָעָם, אֶל-סֵפֶר הַתּוֹרָה"(עזרה ח' 2-3( וממשיך בפסוקים 5 ו- 6 נאמרשם " וַיִּפְתַּח עֶזְרָא הַסֵּפֶר לְעֵינֵי כָל-הָעָם, כִּי-מֵעַל כָּל-הָעָם הָיָה; וּכְפִתְחוֹ, עָמְדוּ כָל-הָעָם: וַיְבָרֶךְ עֶזְרָא, אֶת-יְהוָה הָאֱלֹהִים הַגָּדוֹל; וַיַּעֲנוּ כָל-הָעָם אָמֵן אָמֵן, בְּמֹעַל יְדֵיהֶם, וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ לַיהוָה, אַפַּיִם אָרְצָה." ובפסוקים 11-12 ממשיך ואומר כי על העם להיות שמחים ביום זה "וְהַלְוִיִּם מַחְשִׁים לְכָל-הָעָם, לֵאמֹר הַסּוּ--כִּי הַיּוֹם, קָדֹשׁ; וְאַל-תֵּעָצֵבוּ: וַיֵּלְכוּ כָל-הָעָם לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת, וּלְשַׁלַּח מָנוֹת, וְלַעֲשׂוֹת, שִׂמְחָה גְדוֹלָה: כִּי הֵבִינוּ בַּדְּבָרִים, אֲשֶׁר הוֹדִיעוּ לָהֶם":
ומכאן אנו למדים שיום תרועה הוא יום שמחה ויום התעוררות של לבבות בני האדם ליומו הראשון של ימי התשובה שהוא מהיום הראשון עד היום העשירי לחודש השביעי.
לכל אחד מהחגים והמועדים בלוח השנה העברי קבעה התורה תאריך קבוע. כך למשל: יום תרועה נופל תמיד בא' בתשרי, וחג המצות תמיד נופל בט"ו בניסן. החג היחיד שהתורה לא קבעה לו מועד קבוע הוא חג השבועות.
במקום תאריך קבוע, התורה מצווה אותנו ב'מצוות עשה' לספור חמישים ימים, הבאים בתור "שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת" (דברים ט"ז, ט')החל מיום שמוגדר בתורה כ"מָּחֳרַת הַשַּׁבָּת", או כ"הָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה", ולסיים את הספירה ביום חג השבועות, שצריך להיות ממחרת השבת השביעית:
"וּסְפַרְתֶּם לָכֶם, מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם, אֶת-עֹמֶר הַתְּנוּפָה: שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת, תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת, תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם; וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה, לַה' (ויקרא כ"ג, ט"ז).
מזאת, ברור כי מטרתה של ספירה זו, הינה להודיע את מועדו של חג השבועות, שלא קבעה לו התורה תאריך קבוע, אלא הוא יכול לפול בכל שנה בתאריך אחר, ובלבד שהוא ייפול ביום שמוגדר כ"מחרת השבת השביעית".
מה היא "השבת" ומה היא "מחרת השבת"?
פירוש על דרך הפשט, מחייב להבין שמשמעות המילה הַשַּׁבָּת מיוחסת לשבת בראשית, כלומר ליום השביעי בשבוע, וזאת בשל ה"א הידיעה, המיידעת את המילה 'שבת', ומחייבת שזו תהיה שבת ידועה וברורה, וזו יכולה להיות רק היום השביעי בשבוע. שלושת הרגלים מוגדרים כשבתון ומקרא קודש, ואף פעם לא הוגדרו כשבת בספר התנ"ך.
מכאן מתקבל כי ספירת חמישים היום מתחילה תמיד ביום ראשון בשבוע (זאת אומרת היום לאחר השבת, כלומר "מחרת השבת") וחג השבועות תמיד מתקיים ביום ראשון בשבוע, שהינו "מחרת השבת השביעית".
אז מתי מתחילים לספור?
על פי התורה התחלת הספירה הינה תמיד ביום ראשון בשבוע שבתוך חג המצות, בעוד שביהדות הרבנית מתחילים לספור ביום שלאחר היום הראשון של חג המצות, כלומר ט"ז בניסן. מכאן, שספירה זו מסתיימת גם בתאריך קבוע בלוח השנה (ו' בסיוון), בעוד שהתורה לא קבעה למועד זה תאריך קבוע.
בעקבות כך נוצר פער בספירה בין היהדות הקראית לבין היהדות הרבנית. להלן הסבר המתאר את שתי הספירות וההבדל ביניהן:
נניח כי חג המצות מתקיים ביום שני.
לפי הספירה של אחינו הרבניים (שבה מגדירים את המועד כשבת) הספירה מתחילה לאחר חג המצות,כלומר ביום שלישי לשבוע.
לפי הספירה שלנו, הספירה מתחילה לאחר השבת בתוך שבעת הימים של חג המצות, כלומר ביום ראשון לשבוע.
מדוע צריך לספור החל מיום ראשון ולא ממחרת המועד?
שבת היא שבת, כלומר היום השביעי בשבוע. ואין כל בסיס או אחיזה בכתוב לטענה הרבנית כי חג הינו שבת, שממנה צריך להתחיל לספור. המפתח להבנת הטענה השגויה של הספירה התלמודית נמצא בהבנת המילה "השבת".
ה"א הידיעה במלה הַשַּׁבָּת מתכוונת לשבת בראשית ולא לכל שבת. כלומר יום השבת ולא למועד.
במידה ולא מיום ראשון בשבוע, מחרת השבת, הרי שלמרות שיש שבע שבתות בראשית, בספירה, אך ספירה זו לא עולה בקנה אחד עם הכתוב שמצווה כך:"עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת, תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם; וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה, לַה'".כלומר, הספירה הרבנית לא מסתיימת לאחר השבת השביעית לפי הכתוב בתורה, מכיוון שהיום לפני חג השבועות לפי ספירתם אינו שבת!
אם לפי פרשנות הרבניים, החג הוא שבת, הרי שהם סופרים לכל הפחות שמונה שבתות, שכן יש להכליל את שביעי עצרת (שביעי של פסח) בספירה, בנוסף לשבתות בראשית שבתוך ימי הספירה, ואז בלי ספק יש לפחות 7 שבתות בראשית ובנוסף מועד אחד, כלומר שמונה שבתות לפי גישתם.
התורה מצווה אותנו "שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר לָךְ". כלומר, לא נדרש רק שיהיו שבע שבתות בתוך הספירה, אלא שהם יהיו בתור שבועות שלמים. ושבוע, להבדיל משבוע ימים, הוא תקופת הזמן שבין יום ראשון לבין יום שבת.
לא לחינם התורה לא הגדירה מועד קבוע לחג השבועות. הסיבה היא שמכיוון שהתחלת הספירה היא אינה בתאריך קבוע – אין גם תאריך קבוע לסיום, אלא רק יום קבוע לסיום "מחרת השבת", כלומר יום ראשון.
מהתיאור התנ"כי היחיד לספירת העומר, אותו מוצאים בספר יהושע, למדים כי בני ישראל אכלו "מֵעֲבוּר הָאָרֶץ, מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח"(יהושע ה', י'-י"א), אכילת הפסח מתקיימת בערב ה-14 בניסן, ומחרת הפסח הוא היום שלאחר קרבן הפסח, כלומר היום הראשון של חג המצות ה-15 בניסן. אילו היה הפרוש הרבני נכון ויום הנפת העומר הוא אכן ה-16 בניסן, אז בני ישראל אכלו מתבואת הארץ קודם ליום בו הותר להם. ולכן במקרה זה שערב הפסח היה ביום שבת, הנפת העומר הייתה גם ממחרת השבת בשבוע וגם ממחרת החג.
מתי סופרים את הימים מיום הנפת העומר?
הספירה צריכה להתבצע בזמן תפילת הבוקר ולא בזמן תפילת הערב היות וכתוב: "...מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם, אֶת-עֹמֶר הַתְּנוּפָה", שמשמעותה הקרבת לחם הביכורים שהתבצעה בבוקר ועל כן הספירה מחויבת להיות גם בבוקר ולא בערב. זהו הבדל נוסף בין היהדות הקראית לבין הרבניים, שמתחילים את ספירתם מהערב.
ימי הספירה כימי שמחה
את הימים עד לחג השבועות שמיוחס לקבלת התורה בהר סיני, מאת בורא עולם, החשיבו חכמינו ע"ה כימי שמחה כפי שמוסבר בספר 'יריעות שלמה', הפרק הראשון היריעה ההא', עמוד 40,ספר שנכתב ע"י החכם שלמה בן אפידה הכהן בשנת ה'תרכ"ב (1860), בקושטא (איסטנבול):
"ומה שציווה הכתוב בספירת חמישים יום, אלה הוא כי מטבע האדם בהיותו מקווה לאיזו טובה מונה ימים ושעות ודקים לקרב יום הטובה אליו. וידוע כי תכלית החמישים יום הוא היום שנגלה הקדוש ברוך הוא לעמו על הר סיני, וכמו שהבטיח הקדוש ברוך הוא למשה רבינו עליו השלום בסנה בתחילת היגלותו לו כמו שכתוב: "בְּהוֹצִיאֲך את-הָעָם, מִמִּצְרַיִם, תַּעַבְדוּן אֶת-הָאֱלֹהִים, עַל הָהָר הַזֶּה (שמות ג, י"ב)"
נוסף על כך, תקופת האביב, הפריחה שיש בה, והקציר שבא בה בעת שקוצרים את הקציר, את יגיע העבודה של השנה, הינה תקופה שבה האדם נמצא בשיא אושרו, וחייב להודות לאל יתברך.
מנהגי תפילה בשבע השבתות של ספירת העומר:
בתפילת שבע שבתות, נהגו להוסיף קטעים רבים שמלמדים על שמחה, המבטאת את שמחת הקציר, בעת ימי הספירה.
מעבר לתוספות שאנו מוסיפים בתפילת הבוקר בשבת, נהוג לקראת שקיעת השמש להגיע לבית הכנסת ולקרוא את פרק קי"ט בתהילים המתחיל במילים "אשרי תמימי דרך", ואחריהם ט"ו שירי המעלות מספר תהילים המרמזים על הדבקות בתורה וההליכה בדרכיה, שכן בכל אחד מהפסוקים מרומזת התורה במילה אחרת.
חג הסוכות נחוג במועדו שבעה ימים ככתוב: "בסכת תשבו שבעת ימים כל- האזרח בישראל ישבו בסכת: למען ידעו דרתיכם כי בסכות הושבתי את-בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים..." (ויקרא כ"ג, מ"ב-מ"ג).
ארבעת המינים: אין אנו חייבים לקחת דווקא את הלולב והאתרוג כדעת אחינו הרבניים (יש לציין שהאתרוג המצוי היום לא היה קיים בזמן מתן תורה ולא בתקופת בית המקדש הראשון והשני) אלא, די בכל פרי מהודר וחדש, יקר ומשובח וכן יתר המינים המוזכרים ככתוב: "וימצאו כתוב בתורה אשר צוה ה' ביד-משה אשר ישבו בני-ישראל בסכות בחג בחדש השביעי: ואשר ישמיעו ויעבירו קול בכל-עריהם ובירושלים לאמר צאו ההר והביאו עלי-זית ועלי-עץ שמן ועלי הדס ועלי תמרים ועלי עץ עבת לעשות סכת ככתוב:" (נחמיה ח', י"ד-ט"ו).
ועוד כתוב: "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפות תמרים וענף עץ-עבת וערבי-נחל ושמחתם לפני ה' אלוהיכם שבעת ימים:" (ויקרא כ"ג, מ').
בַּיּוֹם֙ הַשְּׁמִינִ֔י עֲצֶ֖רֶת תִּהְיֶ֣ה לָכֶ֑םכׇּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֥א תַעֲשֽׂוּ
איננו חוגגים את ימי החנוכה. מהסיבה העיקרית שחנוכה נחגג כזיכרון לנס פך השמן המוזכר בתלמוד ולזכר למאורעות היסטוריים שהתרחשו בתקופה מאוחרת לתנ"ך ועל כן איננו חג מקראי.
כידוע, בית המקדש הראשון והשני נחרבו, ועל כך אנו מתאבלים וצמים בימי הצומות על חורבן בתי המקדש, וכיצד נציין את חנוכת הבית והבית חרב?
התורה אוסרת על כל הוספה לתורה, ולכן אסור לברך: "ברוך [...] אשר קידשנו במצווֹתיו וציוונו להדליק נר של חנוכה".ההוראה להדלקת נרות אינה ציווי אלוהי אלא הוראה של חז"ל, ולכן המברך ברכה זו עובר על שני איסורים:
* לא תוסיפו שכן המברך מייחס את דברי בני אנוש לאלוהים, ככתוב:"לֹא תֹסִפוּ עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם".
* נשיאת שם האל לשוואאמירת הברכות גורמת לעברה על: "לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא".
המקורות לימי החנוכההם: ספר מקבים א'- המעלה על נס את מלחמת המכבים לעצמאות ולריבונות דתית, ומציין את ימי החנוכה כחג חנוכת הבית, לאחר שחרורו מידי היוונים והמתייוונים, ספר מקבים ב'- לפי דבריו, ימי החנוכה במקור היה חג סוכות דחוי: המכבים, באותה השנה, לא יכלו לחגוג את חג הסוכות (7 ימים+שמיני עצרת) בשל המלחמה, ולכן כששחררו את בית המקדש, חגגו את חג הסוכות, תלמוד בבלי, עבודה זרה ח' ע"ב-מקור זה מדגיש את האוניברסאליות של חג האור בייחסו את החג לאדם הראשון, שהוא אביה של האנושות, ולכן של כל התרבויות.תלמוד בבלי, שבת כ"א ע"ב .- מוסיפים האמוראים מימד חדש, שלא הופיע אף באחד מן המקורות הקודמים, והוא מימד הנס, נס פך השמן והמצוות הנגזרות ממינו.
כל עם ישראל מקיים את ימי הפורים שהם ימי שמחה. ביהדות הקראית, מקיימים שני ימי פורים בכל יִשוב ויִשוב, ככתוב: "לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר, וְאֵת יוֹם חֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה". בנוסף, אנו חוגגים את ימי הפורים לעולם בחודש השנים-עשר שהוא חודש אדר בכל שנה ושנה, בין אם זו שנה פשוטה ובין אם זו שנה מעוברת שאז החודש השנים עשר הוא אדר א' דווקא ולא אדר ב', ככתוב: "חֹדֶשׁ שְׁנֵים עָשָׂר הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר", ולא באדר ב' בשנה מעוברת שהוא החודש השלושה-עשר.
הבדל חשוב נוסף הוא שאנחנו לא מברכים על קריאת המגילה בתור מצווה. איננו רואים את ימי הפורים, או את קריאת המגילה כמצווה מהאל ית"ש, אלא כחובה הנובעת מהחלטה של עם ישראל כמאמר "קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם וְעַל זַרְעָם וְעַל כָּל הַנִּלְוִים עֲלֵיהֶם, וְלֹא יַעֲבוֹר, לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת שְׁנֵי הַיָּמִים הָאֵלֶּה, כִּכְתָבָם וְכִזְמַנָּם, בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה".
תענית אסתר
אין אנו מתענים בתענית אסתר, מפני שמאמר אסתר המלכה "וְצוּמוּ עָלַי וְאַל תֹּאכְלוּ וְאַל תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם"היה בחודש ניסן ואין זה מן העניין לצום בחודש אדר. כמו כן, משעה שאנו שמחים על תשועת עם ישראל ונִסי הפורים, אין סיבה לצום צום שהיה צום חד פעמי, ונקבע כדי לבקש עזרה מהאל
ימי הצומות הנהוגים ביהדות הקראית נקבעו בהתאם לכתוב בתנ"ך:
צום העשירי – י' בטבת (המצור על ירושלים)ככתוב בירמיהו: "וַיְהִי בַשָּׁנָה הַתְּשִׁעִית לְמָלְכוֹ, בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ, בָּא נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל הוּא וְכָל-חֵילוֹ עַל-יְרוּשָׁלִַם, וַיַּחֲנוּ עָלֶיהָ; וַיִּבְנוּ עָלֶיהָ דָּיֵק, סָבִיב. וַתָּבֹא הָעִיר, בַּמָּצוֹר, עַד עַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה, לַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ".
צום הרביעי – ט' בתמוז (הבקעת חומות ירושלים)ככתוב במלכים: "בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ, וַיֶּחֱזַק הָרָעָב בָּעִיר; וְלֹא-הָיָה לֶחֶם, לְעַם הָאָרֶץ וַתִּבָּקַע הָעִיר, וְכָל-אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הַלַּיְלָה דֶּרֶךְ שַׁעַר בֵּין הַחֹמֹתַיִם אֲשֶׁר עַל-גַּן הַמֶּלֶךְ, וְכַשְׂדִּים עַל-הָעִיר, סָבִיב; וַיֵּלֶךְ, דֶּרֶךְ הָעֲרָבָה".
ביהדות הרבנית צום זה חל בי"ז בתמוז לזכר כמה אירועים כגון שבירת לוחות הברית, אך תאריך זה כלל אינו מוזכר בתנ"ך.
צום החמישי – ז' באב וי' באב (שרֵפת בית המקדש הראשון) ככתוב במלכים: "וּבַחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי, בְּשִׁבְעָה לַחֹדֶשׁהִיא שְׁנַת תְּשַׁע-עֶשְׂרֵה שָׁנָה, לַמֶּלֶךְ נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל: בָּא נְבוּזַרְאֲדָן רַב-טַבָּחִים, עֶבֶד מֶלֶךְ-בָּבֶל יְרוּשָׁלִָם. וַיִּשְׂרֹף אֶת-בֵּית-ה', וְאֶת-בֵּית הַמֶּלֶךְ; וְאֵת כָּל-בָּתֵּי יְרוּשָׁלִַם וְאֶת-כָּל-בֵּית גָּדוֹל, שָׂרַף בָּאֵשׁ". וכן בספר ירמיהו: "וּבַחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי, בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ, הִיא שְׁנַת תְּשַׁע-עֶשְׂרֵהשָׁנָה, לַמֶּלֶךְ נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל בָּא, נְבוּזַרְאֲדָן רַב-טַבָּחִים, עָמַד לִפְנֵי מֶלֶךְ-בָּבֶל, בִּירוּשָׁלִָם. וַיִּשְׂרֹף אֶת-בֵּית-ה', וְאֶת-בֵּית הַמֶּלֶךְ; וְאֵת כָּל-בָּתֵּי יְרוּשָׁלִַם וְאֶת-כָּל-בֵּית הַגָּדוֹל, שָׂרַף בָּאֵשׁ". ביהדות הרבנית צום זה חל בט' באב זכר לשרֵפת בית המקדש.
צום השביעי – כ"ד בתשרי (וידוי חרטה וכריתת אמנה לאחר שבעים שנות גלות) ככתוב: "וּבְיוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לַחֹדֶשׁ הַזֶּה, נֶאֶסְפוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּצוֹם וּבְשַׂקִּים, וַאֲדָמָה, עֲלֵיהֶם". ביהדות הרבנית הצום מתקיים בג' בתשרי לזכר הריגת גדליה.