החכם יוסף בן אברהם הכהן אלבציר, המכונה הרואה ואבו יקב, היה מן החשובים שבחכמינו. יליד עיראק או פרס, שפעל בירושלים במחצית הראשונה של המאה ה-11 סמוך לסוף תקופת הפריחה של המרכז הקראי בעיר זו. אלבציר נפטר בשנת 1040. חכם קראי זה היה מתלמידיו של החכם יוסף בן נח ונודע כמחבר פורה. רבים מחבורין הכתובים, אשר כולם בערבית יהודית, שרדו. 

בשל עוורונו הכתיב יוסף אלבציר את חיבוריו לתלמידיו. חבריו ותלמידיו הרבו להזתמך על דברין ולצטטו בחיבוריהם. כתביו עוסקים בעיקר בהלכה,באמונות, בדעות ובפולמוס. חלק מחיבוריו הם מונוגרפיות וחלקם נכתבו כתשובות לשאלות על עניינים מוגדרים ומצומצים.

על פי המידע המצוי בידנו כיום אלבציר כתב כשמונה עשר חיבורים נוסף על התשובות לשאלות. אחד מספריו המפורסמים הוא "כתאב אלמחתוי" שהוא מן החיבורים החשובים ביותר של ההגות הקראית בימי הביניים. "אלמחתוי" היה כנראה אחד מן הספרים האחרונים שחיבר אלבציר. חיבור זה תורגם לעברית כבר בימי הביניים ככל הנראה ע"י החכם טוביה בן משה ונקרא "ספר הנעימות" . חיבורו הידוע של אלבציר בתחום ההלכה הוא ספר המצוות "כתאב אלאסתבצאר" אשר הושלם בשנת 1036 לסה"נ. אלבציר חיבר כנראה לפחות שישה חיבורים פולמוסיים שהופנו נגד הרבנים, השומרונים והאסלאם.